לזכור ולא לשכוח חטיפות ילדי תימן מזרח והבלקן / מאור זגורי, ידיעות אחרונות


לזכור ולא לשכוח חטיפות ילדי תימן מזרח והבלקן / מאור זגורי, ידיעות אחרונות  , 03.06.2016


אם מוסר בכם – קומו וחקרו את סבא וסבתא שלכם בעניין חטיפות ילדי תימן והמזרח, ותקוו שהם לא יודעים דבר

אשכנזים טובים בשתיקות. עכשיו יקומו אלה שיקראו לי גזען, אבל אני רק מצטט את מה שמצהירים רוב חבריי האשכנזים על עצמם, הוריהם וסביהם. בדיוק כפי שאני מצהיר פה כל שבוע קבל עם ועדה על משפחתי, שבהחלט עונה לסטריאוטיפ, שלפיו מרוקאים הם עצבניים. מה לעשות, כל אחד וחסרונות הסטיגמה שהוצמדה לו.

אני אישית לא מסכים עם הגישה לפי נושאים כאובים מהעבר אין צורך להעיר (ואני חשבתי שפרויד היה אוסטרי), אבל אני מכבד את זכות השתיקה של כל אדם באשר הוא. אך לא במקרה הזה. במקרה של חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן – השתיקה היא חטא.

קוראים יקרים, ברגעים אלה ממש יושבים בבתיהם קשישים רגילים לחלוטין, סבים אהובים וסבתות אהובות שאוחזים בעיתון הזה ויודעים דבר או שניים על חטיפתם ומכירתם של ילדים מזרחים, אבל בוחרים לשתוק ומסתובבים במצפון נקי לחלוטין. שתיקה זו נובעת מתוך אמונה מוחלטת של השותקים שזהו הדבר הנכון לעשו. אז לא. שתיקה במקרים של עוולה היסטורית, לא רק שזה אינו הדבר הנכון. זה אינו הדבר המוסרי ולא הדבר האנושי. במקרה הזה, הבחירה לשתוק כמוה כשותפות לפשע.

הארכיון שהקימה עמר"ם – עמותת רוח המזרח, המאגד עדויות ונתונים על פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן הימם אותי. משום שכמוכם, גם אני נהגתי מתוך בורות מוחלטת, לספר בדיחות על הנושא. אך כמוני, גם אתם, ברגע שתיחשפו להיקף הנתונים של העוון הזה, לא תוכלו להישאר אדישים יותר.

למי שלא שמע, מדובר בסיפור העלמת אלפי ילדים, בעיקר תימנים, ומסירתם, לפעמים תמורת כסף, למשפחות אשכנזיות סביב תחילת שנות ה- 50. בעיני מדובר בפשע הגדול והחמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. על מנת לגרד את פני השטח של בורותי בנושא, התחלתי לחקור אותו, וככל שהעמקתי בו הבנתי כמה מעט הציבור יודע.

על כן, ציבור, בוא תשמע סיפור:

בין קום המדינה ועד שנת 1954 שנת 1954 שכנו רוב העולים היהודים מארצות ערב במעברות. על זה כבר חפרתי לכם בעבר, ואף ציינתי שהמצב התברואתי במעברות היה קטסרופלי. תחשבו שאם היום התינוק שלכם חייב שישטפו לו את הבקבוק במכשיר הרתחה מיוחד, אז בימים ההם במעברות, תינוק שלא שיחק ליד בור השתן כל היום נחשב בר-מזל. מכאן שתינוקות חלו כל הזמן במיני מחלות וזיהומים ונשלחו לבתי החולים האזוריים. להורים עצמם לא הותר להמתין לילדים בבית החולים, והצוות הרפואי דרש מהם לשוב כמה ימים מאוחר יותר, כדי לקחת את התינוק.

ההורים לא התווכחו, סמכו בעיניים עצומות על הממסד הציוני וחזרו אל הפחון שאותו ממסד העניק להם למגורים. אך כששבו לבית החולים אחרי יומיים התבשרו שתינוקם נפטר. דמיינו את הזעזוע. כשביקשו להיפרד מגופת בנם, נאמר להם שאין זה מקובל. כשביקשו לקיים לו לוייה, נאמר להם שהלוויתו כבר התקיימה שלא בנוכחותם. כשביקשו להקים לו קבר ולציין מקום שבו יוכלו להתאבל, נקבע בפניהם שאין אפשרות כזו.

אותם הורים, עולים שעוד לא שלטו בשפה העברית, שבו לצריפם והחלו ביגון שארית חייהם. לא יודע אם פעם יצא לכם לבטא כאב בשפה זרה. קוראים לזה חוסר אונים.

הארכיונים החדשים מדברים על מספרים שנעים בין כ- 1,500 תינוקות, ללא פחות מ- 5,000 תינוקות, אבל אם שואלים אותי, גם אם היו רק מאה תינוקות, זה היה גרוע באותה מידה. החל בתינוקות בני יומם, שנלקחו מאימם בלידה, וכלה בפעוטות בני שנה, שנתיים ושלוש, ילדים שמדברים, הולכים, צוחקים. ילדים שיודעים מי אמא ומי אבא שלהם. ואם יש ביניכם, הקוראים, אחד שמושך כרגע בכתפיו וקורא לזה קונספירציה, צר לי על ליבו הקר.

משפחות החטופים המשיכו לקבל קצבה מביטוח לאומי על קיומו של הילד במשך עשרות שנים אחר כך. אני לא מכיר אף אחד שמקבל מביטוח לאומי קצבה בטעות.

אך המכה בפטיש הגיעה 17 שנה אחרי "מות" הילדים, כשלבתי המשפחות, הגיעו צווי גיוס לצה"ל על שמם, כי הגיע זמנם להתגייס, לשמור על המדינה. אירוני, אך מוכיח שמותם מעולם לא נקבע רשמית. אולי פשוט כי לא מתו?

רוב החטיפות היו של ילדים תימנים. אבל לא רק. ילדים עיראקים, תוניסאים, פרסים ומרוקאים, קיצר מזרחים ולצידם כמה עשרות ילדים מארצות הבלקן, בעיקר רומניה, אשר הועלמו בשיטתיות.

כל העדויות שנאספו בידי עמר"ם, כמו גם בידי חוקרים עצמאיים בנושא, מלמדות כי הדבר נעשה במעורבות מוסדות המדינה, כשאיזו שבועת שתיקה מפחידה מכריחה כמעט כל מי שהיה שותף לפשע למלא פיו מים עד עצם היום הזה.

איני מתכחש לעובדה שבדרך להקמת כל מדינה נעשים חטאים נוראיים, ואין זה סוד שהציונים בטוחים היו שכל פשע יהיה לגיטימי למען "המדינה החדשה". אך בכל זאת מפליא אותי שאפילו היום, 70 שנים אחרי, מדינת ישראל אינה מוכנה לחקור כראוי, לפצות את הנפגעים, להודות באשמה ולהביא לדין היסטורי את מי שידו הייתה בפשע המזוויע הזה.

עיוורים מבחירה שטוענים "אם איש לא מדבר, אולי בכלל אין על מה לדבר", אומרים לי: "קמו כאן שלוש ועדות חקירה שלא מצאו כלום". לאלה אני עונה: מדובר ב- 1500 עד 5000 ילדים! מי היה ממציא כזה דבר? ואיזו קבוצת ווטסאפ מטורפת הייתה להם בדיוק בשנות ה- 5, שככה הם הצליחו לתאם ביניהם גרסאות?

מאז, כל איזה 20 שנה הממשלה מקימה איזו ועדת חרטא שמעלה חרס בחקירתה. אם תשאלו אותי, הוועדות לא הוקמו כי הממשלה חושבת שהאמת צריכה להיחשף, אלא כי בכל דור, כשהנושא גואה, הממסד רועד מהחשש שאם לא יחקור, העם יעלה על גדותיו. כי רבותיי, זה לא עוד סיפור שנשתוק עליו. גם לא בעוד 200 שנה.

מה שכן, הטיוח המפא"יניקי שעבד להם נהדר בשנים עברו כבר לא רלוונטי בעולם המודרני, שבו האמת נמצאת לכל אחד בכף היד. היום, ברוך השם, יש אינטרנט. השלטון כבר לא יכול לבחור עבורנו את האמת.

תיכנסו לגוגל ותראו לבד: יש היום ברשת אלפי עדויות חיות של אנשים חיים! נדמה שכמוני, רבים בארץ הבינו שכדאי לחפש את האמת בגוגל, במקום בוועדות בעשר שקל שהממשלה הקימה עד היום.

שלומי חתוכה ועמר"ם http://edut-amram.org הוכיחו שאנחנו כבר לא צריכים אותן. הרשת מאפשרת לנו ועדות חצי סודיות שרוב תקציביהן ילכו על בורקסים מהקופה קטנה בדרך לחקור כמה אנשים בעתלית כדי לקבוע לי שלא קרה כלום, כי קרה. באבו-אבוה קרה.

עוד קראתי, שלפי צו בית משפט, תקשיבו היטב, כל הפרוטוקולים והעדויות המלאות של ועדות החקירה הממלכתיות יישארו חסויים עד שנת 2066. 118 שנים אחרי קום המדינה! לא מריח לכם מסריח?

על ראשי המדינה שלנו מוטלת האחריות למצוא דרך חוקית להסיר את החיסיון מהמסמכים האלה כאן ועכשיו! שהאמת תצא לאור ושהחוטאים, גם אם כבר מתוח, ישאו קלונם אל מרחבי ההיסטוריה.

חושבים שאני מגזים? עזבו אותי, תכתבו ביוטיוב סיפורו של אורי וכטל, וצפו בתחקיר של הערוץ הראשון מ- 2012 על אדם אמיץ, בן 66, שדומה שתי טיפות מים לדקלון התימני, שבדרך נס נולד לזוג הורים אשכנזים לבנים לחלוטין.




בתחקיר מספר אורי איך, אחרי שהילדים בבית הספר שאלו אותו: "איך אתה וכטל ואתה כושי?" הוא חקר את אמו, והיא נכנעה וסיפרה לו שהוא מאומץ, ואיך, בניגוד לרבים אחרים, בבגרותו בחר שלא לטמון ראשו בחולות שכונת היקים של קרית אונו, וחקר עד תום את סיפורו האישי. כך, על פי התחקיר, גילה שנולד בשם פלתיאל רדא-סעיד, ונחטף כשהיה בן שנה וחצי.

משפחתו עלתה מתימן ושוכנה במעברה בעתלית ואחרי שאביו נפטר הוא נשלח למעון ויצו בירושלים, לשם נסעה אימו בכל שבוע מעתלית כדי לבקרו. ואז, הוא מספר, בוקר אחד בישרו לה ש"היה שיטפון בבית הילדים והילד שלך טבע ומת". האם לא האמינה ופרצה בבכי וצעקות.

לאלה הטוענים שהורי החטופים "נזכרו מאוחר", כאילו זה משנה משהו, ולא עשו דבר כדי להשיב את ילדם, תקשיבו טוב להמשיך:

אחותו של אורי פלתיאל, שמחה, שהיתה אז בת 12, לא ויתרה וחזרה למעון בירושלים כדי לברר מה באמת עלה בגורל אחיה. אחד מעובדי המעון, היא מספרת בכתבה, לקח אותה לחדר צדדי ואמר: "פה בארון אנחנו מחזיקים את כל הכרטיסיות של הילדים התימנים. אני יוצא, תחפשי את הכרטיס של אחיך. אל תגלי שעזרתי לך". על פי עדותה, היא מצאה כרטיסייה שבה היה כתוב כי פלתיאל אחיה "נמסר לאימוץ לגב' וכטל בגיל שנה וחצי תמורת סכום של 5,000 quot;.

על פי התחקיר, האחות והאם התייצבו יחד בבית משפחת וכטל המאמצת, אך זו הוציאה נגדן צו הרחקה. בפברואר 1959 הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, בטענה שמעולם לא מסרה את הילד, אלא הוא נחטף ממנה, אולם בית המשפט דחה אותה. בעקבות צו ההרחקה נותק הקשר עם אורי וחודש שוב רק כשהתגייס לצבא ההגנה למדינת ישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה