העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - 12.1.1996

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית

מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)
מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)
למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35, כאן היה המוסד עד 1950. משמאל: מול איכילוב, לכאן עבר המוסד ב- 1950.


מאות ילדים תימנים נשלחו מבתי החולים ומבתי התינוקות במעברות להחלמה במוסדות של ויצ"ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. לפחות שני ילדים מאומצים טוענים שנלקחו לאימוץ ממעון "אם וילד" בתל אביב. אבל שמעון שרשבסקי, שהיה אז מנהל המוסד, אומר השבוע שלא ראה אצלו מעולם ילד תימני ומעולם לא שמע על אימוץ

19.04.2016
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 12/01/1996

טובה ברקה, שהסכימה לחשוף לראשונה את סיפורה לפני שבועיים (מוסף "הארץ", 29.12.95), שמעה שהיא בת מאומצת מפי דודתה כשהיתה בת 12. כעבור זמן תיארה לה אמה המאמצת את הליכי האימוץ. הלכנו לויצ"ו, סיפרה לה האם, וביקשנו לאמץ ילדה. נציגים של ויצ"ו ושירותי הרווחה הגיעו לבית ההורים, התבוננו, בדקו וראיינו את המבקשים. ההורים מילאו טפסים. נערכו עוד כמה בדיקות, סיפרה לה אמה, ואחרי כמה חודשים קיבלו ההורים הודעה שבקשת האימוץ אושרה.

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית
העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית

את הילדה הביאו הביתה מבית ילדים גדול באזור תל אביב. "זה היה שם כמו שוק", סיפרה לה אמה. "המון ילדים באולם גדול אחד. אמרו לנו 'תסתובבו ותבחרו'". ההורים המאמצים, לאה ויעקב חסיד, עשו כפי שהתבקשו. הסתובבו בין הילדים, התבוננו ובחרו בטובה, שאז היה שמה לאה סעדיה. "אבא בחר בך", סיפרה לה האם, "ולקחנו אותך הביתה".

"רק ויצ"ו שמעתי", אמרה לי טובה ברקה השבוע. "פנו לויצ"ו, לקחו מויצ"ו, הכל ויצ"ו". זמן מה אחרי האימוץ לקתה הילדה בשיתוק ילדים. השכנות יעצו לאמה להחזיר אותה לויצ"ו ולבחור ילדה אחרת, אבל האם נפגעה מעצם הרעיון. "'היא כבר בתי', אמרה להן, 'ואם הייתי יולדת אותה הייתי עוזבת אותה במחלתה?'" טובה ברקה, בכל שיחה, חוזרת ומתארת את מסירותם ואהבתם של הוריה המאמצים בתקופת מחלתה.

במארס 1985 ריאיין כתב "העיר" אילן מגט גבר בן 33 בעל מראה תימני שאומץ על ידי זוג ניצולי שואה. בתעודת הלידה שלו רשומים הוריו המאמצים כהוריו הביולוגיים. כאשר שאל את אביו איך זה יכול להיות, ענה לו האב: "בשנת 52' בכסף יכולת להשיג הכל. עלה לנו הרבה כסף העסק הזה של תעודת הלידה. אף אחד לא יכול לבוא עכשיו ולתבוע אותך".

מה אתה יודע על עצמך, שאל אותו הכתב. "כמעט כלום. אמי סיפרה לי שבשנת 52' השתתפו הורי בסיור במוסד 'אם וילד' של ויצ"ו בתל אביב, אחרי שתרמו לו כסף. כשעמדה אמי ליד אחת המיטות ראתה ילד נחמד, לקחה אותו לידיה ונתנה לו לשתות מבקבוק חלב. הילד הזה הייתי אני. כשרצתה להחזיר אותי למיטה, סיפרה, הידיים שלי נסגרו עליה. לא רציתי לעזוב אותה. ואז היא הסתכלה על אבי ואמרה: ניקח אותו".


השם ויצ"ו השתרבב גם לשיחתי מלפני שבוע עם ראובן פלד, מי שהיה האחראי מטעם משרד הבריאות על שירותי הבריאות במחנות העולים בשנות המדינה הראשונות. ילדים היו נשלחים להבראה במוסדות של ויצ"ו, במימון משרד הבריאות. "ילדים שנשלחו למעונות הילדים של ויצ"ו להבראה היו חוזרים למחנות", טען ראובן פלד. "ויצ"ו היו מסודרים מאוד. הם ניהלו רישום מדויק. ילד שהגיע אליהם חזר למחנה".


שמעון שרשבסקי היה מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב במשך כארבעים שנה, עד פרישתו בשנת 1975. היום הוא גמלאי, תושב תל אביב. "איך מצאת אותי?" שאל שרשבסקי בשיחת הטלפון המקדימה. דרך משרד הבריאות, אמרתי. שרשבסקי הסכים להתראיין ברצון והזמין אותי לביתו, אבל כשנכנסתי השתנה מעט מאור הפנים. "לפני שאתה מוציא את המחברת, תסביר לי בדיוק מה אתה רוצה ממני", אמר שרשבסקי בהסתייגות.
שמעון שרשבסקי: "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור"


 למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור


למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור
אני כותב על שנות המדינה הראשונות, הסברתי. על מחנות העולים, שירותי הבריאות, העליות מתימן, אימוץ הילדים.

"סליחה שהטרחתי אותך", אמר שרשבסקי, "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור".

נאמר לי שהיית המנהל של מוסד "אם וילד" של ויצ"ו. זה נכון, אני מבין.

"הייתי המנהל ארבעים שנה".

"בהתחלה ברחוב המלך ג'ורג'", מצטרפת אשתו לשיחה, "ואחר כך, כשהמוסד שם נהיה קטן מדי בשביל כל הילדים, העבירו אותו למוסד מול איכילוב. תראה, אני הייתי מורה בתל אביב יותר משלושים שנה ולא ראיתי אפילו ילד אחד שככה נראה תימני, אצל הורים אשכנזים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" הפסיק אותה בעלה בחוסר סבלנות. רעייתו חזרה למקומה במטבח, אבל המשיכה להשתתף בשיחה מאצל מחבת הטיגון. מפעם לפעם גם חזרה לחדר לתרום הערה קצרה, על חשבון התבשיל שעל פי טרונייתו של שרשבסקי החל מיד להישרף.

אז אתה אומר שילדים מ"אם וילד" לא ניתנו לאימוץ. הילדים הגיעו אליכם עם ההורים?


 השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר


השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר


"לא. לא. הילדים הגיעו מהעירייה. לי לא היה כל קשר עם ההורים".


לא ראית מעולם את ההורים, כל הקשר היה עם העירייה. אז מי הביא את הילדים?


"העירייה, העובדת הסוציאלית".


הביאה אותם באמבולנס?


"לא, לפעמים בטקסי, לפעמים במכונית פרטית".


ומי החזיר אותם?


"העירייה. העובדת הסוציאלית".


אבל זאת היתה האחריות שלך?


"לא שלי. העירייה הביאה, העירייה לקחה. לי היה קשר רק עם העירייה".

אני לא מבין, זאת היתה פגייה או שזה היה מעון ילדים?

"גם פגייה וגם מעון ילדים", אמרה רבקה שרשבסקי, שהתגנבה שוב לשיחה. "היו שם איזה מאתיים ילדים".

מאתיים פגים?

"לא לא", אמרה רבקה שרשבסקי. "איזה חמישים פגים ומאה וחמישים ילדים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" לחש אדון שרשבסקי והחזיר את אשתו אל הסירים.


אני לא מבין את העניין הזה עם הפגים. אמרת שהמוסד לא עסק באימוץ, אבל אתה לא ראית הורים, אז מאיפה באו כל הפגים?


"מאיכילוב".


ככה הביאו פגים? אם לא לשם אימוץ, אז לשם מה?


"ואם איזה זונה ילדה ילד, אז מה עושים איתו? הביאו אותו אלינו".


ומי לקח אותו? מי החליט מתי ייקחו אותו, אתה?


"לא אני. באו מהשירותים הסוציאליים ולקחו אותו".


באו ולקחו פגים?


"ילדים הוא החזיק עד גיל ארבע", העירה רבקה שרשבסקי מהמטבח.


עד גיל ארבע. פגים שגדלו אצלכם וילדים שהובאו והוחזקו עד גיל ארבע. וילדים תימנים לא נשלחו אליך ממחנות העולים?


"לא ראיתי ילדים תימנים, כבר אמרתי. באמת שאני לא יכול לעזור לך, מצטער שהטרחתי אותך לחינם".


רק עוד שאלה. אז לאן שלחת את הילדים, את הפגים, אחרי שהתפתחו?



מרדכי וירשובסקי: "לאן נעלמו הילדים? למה לא אמרו להורים את האמת? למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר? דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות. היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן"


"לא אני שלחתי. היו באים ולוקחים. העובדת הסוציאלית. יותר אני לא יכול להגיד לך, אני לא יודע".


אתה בטח יודע לאן שלחו אותם.


"לא לא. לאן שלחו ולמה לקחו אני לא יודע".


ולא שאלת?


"תשמע, היו מביאים את הילדים ואנחנו טיפלנו בהם, פיטמנו אותם".

והורים לא ביקרו במוסד מעולם?

"אף פעם".

ואם בא איזה הורה לחפש את הילד ולא מצא?

"הייתי אומר 'מצטער' ומפנה אותו לעירייה".

"אדון שרשבסקי", אמרה אשתו מהמטבח, "עבד שם ארבעים שנה. אם הוא אומר, הוא יודע".

"כדי שלא תצא בידיים ריקות", אמר שרשבסקי, "אני אספר לך סיפור מצחיק על הילדים. היתה לנו שם במוסד פינת חי בשביל הילדים והיה שם איזה ילד פרחח ויום אחד שמעתי מהילדים שהוא שבר לאחד האפרוחים את הרגל. ככה במזיד. זה הרגיז אותי מאוד. גם הילדים הצטערו. אז כשהם באו אלי אמרתי להם: במקום שאני אתן לו את העונש, אז תחשבו אתם איזה עונש לתת לו. למחרת הם באים אלי, הם חשבו ביניהם ויש להם עונש. לשבור לילד את הרגל. עין תחת עין. מה אתה אומר?"

מצחיק מאוד.


"מצחיק, נכון. ויש לי עוד סיפור".


"הוא היה צריך לכתוב ספר", אמרה אשתו מהמטבח.


"אז תשמע, שתצא בכל זאת עם משהו. בחדר האוכל היינו מסדרים לילדים את הצלחות על השולחן, הכל ביחד. פה המנה הזאת, על ידה המנה הזאת ובסוף הפודינג. אז ילד אחד התחיל לאכול, אבל כל הזמן גנב כפית מהפודינג של הילד על ידו. בסוף, אחרי שהוא אכל לו כמעט חצי מהפודינג, הילד קם, הרים את הצלחת, ככה בשתי הידיים, ושפך לו את הפודינג על הראש. מצחיק, לא?"

מרדכי וירשובסקי: "גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת?"

מצחיק מאוד. אז זה היה בית יתומים כזה, כמו בסיפורים העצובים.

"למה בית יתומים? לא היו שם רק יתומים. היו גם ילדים עם הורים. אם היתה משפחה במצוקה והיא לא היתה יכולה לגדל את הילד, אז היו לוקחים לה את הילד ומביאים אלינו. אחר כך שינו את זה. התחילו לתת למשפחות כסף שיסתדרו".

ואת הילדים שלקחו מהוריהם היו מחזירים להורים?


"זה אני לא יודע. העובדת הסוציאלית היתה באה ולוקחת".

וילדים תימנים לא נשלחו אליכם ממחנות העולים?

"לא", אמר שרשבסקי בהחלטיות.

חזרתי אל ראובן פלד.

סיפרת לי ששלחתם ילדים תימנים ממחנות העולים להבראה. גם ל"אם וילד" בתל אביב?

פלד: "ודאי".

שמעון שרשבסקי, שהיה מנהל המוסד ארבעים שנה, אומר שלא ראה ילד תימני מהמחנות.

"שרשבסקי, שמעתי את השם. איך זה יכול להיות? הרי שלחנו גם ל'אם וילד' בתל אביב".


אז איך אתה מסביר את זה?


"נו טוב, אולי לא נעים לו".

אולי גם לא נעים לו, משום מה, לדבר על הליכי האימוץ שהתבצעו במוסד שניהל. לפני 30 שנה, בהקשר אחר, אירח שרשבסקי במוסד "אם וילד" את כתב "הארץ" רן כסלו, לכתבה על פעילותו הברוכה כתחנה בדרכם של ילדים "בלי אבא, בלי אמא" אל המשפחה המאמצת. כסלו מתאר שם את הליכי האימוץ במוסד, כיצד באים זוגות, עורכים סיור במעון ובוחרים ילד לאימוץ. וגם שם תרם שרשבסקי לסיום סיפור על ילד עזוב שהתגלה על שפת הים, טופל בבית החולים, והופנה למוסד שלו כשהחלים. "איש לא מסוגל להבין עד כמה חזק כושר החיים של ילדים כאלה", אמר אז שרשבסקי.

בתחילת שנות החמישים ניהלה תנועת ויצ"ו העולמית בית הבראה לילדים עולים בצפת. הילדים נשלחו לצפת מבית החולים רמב"ם בחיפה, שהו במוסד תקופת מה, החלימו ושוחררו. רופאת המוסד, מי שהורתה לשחרר את הילדים וחתמה גם על מסמכי השחרור, העידה בוועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של מאות "ילדי תימן". היא אינה זוכרת לאן נשלחו הילדים. על פי עדותה לא פגשה בהורי הילדים מעולם. רמב"ם שלח והיא טיפלה. לפעמים רמב"ם שלח ורמב"ם לקח.

לא היה לי כל קשר עם ההורים, העידה הרופאה, רק עם רמב"ם. גם עדים אחרים, הזוכרים עדיין את בית ההבראה של ויצ"ו העולמית, העידו שלא ראו מעולם את הורי הילדים. הילדים החלימו בבית ההבראה, באו ויצאו במחזורים של 30-20, אבל ההורים לא באו מעולם לבקרם. עובדת במוסד מעידה על כך, רופאת המוסד מעידה על כך, שכנים מעידים על כך. "העובדה שבאותן שנים פעל בצפת מוסד השייך לויצ"ו העולמית מעורר סימן קריאה", אמרה ל"הארץ" חוקרת הוועדה הממלכתית, דרורה נחמני רוט.


לאן הועברו הילדים ממוסדות ויצ"ו? כמו הרופאה האחראית על בית ההבראה בצפת, גם שמעון שרשבסקי מתל אביב, שהיה אחראי על הפגייה ועל הטיפול ב-150 ילדים ללא הורים, אומר שאינו יודע לאן נשלחו. ועדת בהלול-מינקובסקי, הוועדה הראשונה שחקרה את היעלמם של "ילדי תימן", התייחסה בדו"ח שלה למעורבותם של מוסדות ויצ"ו בתעלומה, וצירפה לדו"ח תרשים שכותרתו "תנועת ילדי תימן הנעדרים".


על פי תרשים זה, מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב היה מרכז לתנועת ילדים דו-סטרית: מבתי תינוקות במחנות העולים ראש העין, עין שמר, פרדס חנה ובית ליד; באמצעות משרד הסעד ל"אומנה" בצפת; באמצעות משרד הסעד למוסד ויצ"ו בירושלים, ומשם באמצעות משרד הסעד ל"משפחות אומנות". אבל שמעון שרשבסקי, שניהל את המוסד ברציפות מימי היותו ברחוב המלך ג'ורג' בסוף שנות הארבעים, טען באוזני שלא ראה אפילו ילד אחד מהמחנות. איך ייתכן?


ועדת בהלול-מינקובסקי ניסתה לברר את גורלם של 342 ילדים שנעלמו. היא קבעה ש-316 מהם מתו, ארבעה אומצו, ועל 22 לא הצליחה למצוא מידע חד משמעי.

יוסף בהלול, שעמד בראש הוועדה הראשונה, מונה אחר כך לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. בפברואר 1985 הוא נשאל על ידי כתב "העיר" מה התחדש מאז שהסתיימה החקירה שלו ב-68'.


"אל החקירה הזו התייחסתי כאל שלב א', שאחריו צריך לבוא שלב ב', לא כאל סוף פסוק", אמר השופט בהלול. "אבל לא ידוע לי שנעשה משהו. יש המלצה להמשיך לחקור, הרי נשארו עוד 22 ילדים! זה מספר שאי אפשר להתעלם ממנו. לא מצאנו שום ראיה על מקום הימצאם, איננו יודעים אם הם חיים או מתים, אם הם נמסרו לאימוץ שלא כדין, אם הם נמצאים בחו"ל או לא. כל האפשרויות פתוחות".


לעומת כל סימני השאלה המציקים האלה, הודיעה ועדת החקירה השנייה, ועדת שלגי, עם תום עבודתה ב-1994, כי עיינה ב-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949 ולא מצאה בהם אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם. מסקנותיה הפסקניות כל כך של ועדת שלגי נראות תמוהות עוד יותר כאשר קוראים את דברי חבריה בפרוטוקול ישיבת ועדת הפנים של הכנסת מ-27 במאי 1991.


הישיבה ההיא כונסה אחרי שעברו יותר משנתיים וחצי מאז הקמת הוועדה. חבריה מדווחים לחברי הכנסת על ההתקדמות האטית של החקירה, על קשיי העבודה, על המורל הירוד ועל הישגיהם המבוטלים עד אז.


בפתח דבריו מספר יו"ר הוועדה, השופט משה שלגי, על היקף העבודה העצום.

משום כך החליטה הוועדה לבקש מהמשטרה להקצות לה כמה שוטרים לסייע בחקירה.


הוועדה, מספר שלגי, נתקלה בסירוב גמור: "הם לא היו מוכנים להקצות לנו אנשים". בלית ברירה החליטה הוועדה להעסיק ארבעה חוקרי משטרה בגמלאות.


הניסיון להשיג לחוקרים אלה סמכויות שוטר, כדי לדון בחומרים חסויים, נתקל בסירוב.

אחר כך סיפר השופט שלגי לחברי הכנסת על בעיות תשלום לחוקרים. בשל בעיות אלה התפטר אחד החוקרים מיד, ושני האחרים התפטרו כעבור חודשיים. בסופו של דבר ביטלה הוועדה את הקשר גם עם החוקר הרביעי. "חשבנו שאם החוקרים לא עמדו בזה גם דומיהם לא יעמדו בזה וצריך למצוא שיטה אחרת".


אבל הוועדה לא מצאה שיטה אחרת, ושכרה צוות חקירה נוסף. אחרי שדיווח בהרחבה על קשיי המשימה, הודיע שלגי כי בשלב זה, שנתיים וחצי שנים מתחילת החקירה, יש בידיו 12 תיקים שבהם חומר סופי, ברור ומוסמך. 12 מתוך 400 תיקים.


"מה אומרים תיקים אלה?" שואל ח"כ יהושע מצא.


"12 התיקים האלה מדברים על פטירה", עונה השופט שלגי.


"אלה 12 תיקים אקראיים מתוך 400 ומעלה?"


"נכון", עונה שלגי.


ואחר כך הוא מוסיף: "מה שעשינו נראה לכאורה בלתי יעיל. אנחנו כבר בשנה השלישית של עבודה. בשלב מסוים, אני באופן אישי, חשבתי על החזרת המנדט לראש הממשלה וחשבתי לומר שבקצב כזה ובקשיים שכאלה אני לא יכול לעמוד. אבל אחרי מחשבה שנייה חשבתי שאם התחלנו בעניין, אנחנו מוכרחים לגמור אותו.

אבל אני לא יכול לומר שאני מרוצה מקצב העבודה. אם הייתי אופטימי בעבר, אני פחות אופטימי היום. כאשר קיבלנו את המינוי האמנתי שתוך שנה וחצי-שנתיים נגמור את העניין".

מצא: "מה מונע מבעדך להגביר את קצב העבודה?"

שלגי: "בעיה אחת היא לחשוף חומר מלפני ארבעים שנה. במשרד הפנים יש מעט מאוד חומר מקורי. בחלק גדול יש רישומים ובחלק גדול אין רישומים. לחשוף חומר כזה קשה מאוד. חלק גדול מהמוסדות שהילדים הוחזקו בהם לא קיים. בתי חולים השמידו ארכיונים. חלק מהארכיונים של בתי החולים נמצאים בידי הסוכנות. החומר הזה איננו מסודר. יש בעיה קשה".


בהמשך דבריו קרא שלגי פסקה ממכתבו של מר ברדוגו, אחד מחוקרי צוות החקירה השני: "ככל שמעמיקים את הבדיקה כדי להגיע לתוצאות סבירות, כן הזמן הנדרש לכל מקרה הוא מעבר לכל מה שחשבנו כשהתחלנו במבצע. העניין לא פשוט ודרושה סבלנות רבה, בייחוד כשלא ניתן להשיג עובדים מיומנים המוכנים להצטרף לצוות הקיים, עקב אי רצון או זמן או התמורה הניתנת".


בתגובה למכתב תלונה זה שואל ח"כ מצא, אם אפשר להעסיק פנסיונרים ממשרד הפנים.


שלגי: "הנושא הזה הועלה פעמיים בישיבות הוועדה. פה יש צורך במיומנות, לטעמי. אפשר לחשוב על זה פעם שנייה ולצרף אנשים אחרים אם הצוות יהיה מוכן לעשות את עבודת הניהול".


בעניין זה העיר חבר ועדת שלגי יגאל יוסף, ראש מועצת ראש העין: "אני מציע שלא נרוץ אלא נעשה זאת לאט לאט. אולי נצליח למצוא כוח אדם קטן שיתגבר את הצוות הזה, אבל הקצב לא יהיה בהרבה יותר מהיר".


אחר כך דיווח החוקר ברדוגו: "עד היום פתרנו 12 מקרים. ההערכה שלי היא שעברנו את 20 המקרים. אלה מקרים שאפשר להציג למשפחה הוכחות של 100 אחוזים בדבר פטירה. הישיבה של היום נקראה בדיוק כשאנחנו נמצאים בשלב שקשה לדווח במיוחד. יש קבוצה שעימה הגענו עד בתי חולים. יש קבוצה שהגענו עד חברות קדישא. אז רישום הפטירות היה בידי משרד הבריאות ולא בידי משרד הפנים.

באותה תקופה משרד הבריאות היה רושם את הפטירה וזורק את ההודעה, ונשאר רישום בספר בלבד. יש בעיה, האם הוועדה מוכנה לקבל את הספר כהוכחה שהיתה הודעת פטירה? אנחנו רוצים להחמיר עוד יותר. בנוסף לרישום בספר אנחנו נוסעים לבית חולים, מוציאים רישום רפואי וכן הלאה. זה לא פשוט. חלק גדול מהחולים נפטרו במרפאות או במחנות.

"גם חברות קדישא, יש חברות מסודרות ולא מסודרות. יש רישומים בכתב יד בספר והספר בידי הקברן בביתו. יורשיו השמידו לעתים את הספרים... יש בעיה של תקציב ובעיה של כוח אדם. אנחנו עובדים בנושא זה רק יום אחד בשבוע ואיננו רשאים יותר... היו"ר הציע להעסיק פנסיונרים. בצוות שלנו נמצא פנסיונר אחד. אפשר להשיג עוד אחד או שניים.


"ביקשנו רכב, למשל, כדי להגיע אל ההורים של הילדים — יש צורך לעשות השוואות. לא נותנים רכב ולא נותנים דברים אחרים".


שלוש שנים אחר כך פירסמה ועדת שלגי את מסקנותיה ההחלטיות. כמעט ללא כוח אדם הודיעה עכשיו כי הצליחה לבדוק לא 12 ולא 120 תיקים אלא 10,000 תיקי אימוץ. 199 ילדים שאת גורלם חקרה, לא נמצאו שם. הם מתו ונקברו, קבעה הוועדה. רק גורלם של 65 נעדרים לא הוברר.


מרדכי וירשובסקי, אז חבר ועדת הפנים שהשתתף בישיבה ההיא, זוכר אותה היטב. "שאלנו למה זזים כל כך לאט וכמה זמן זה יקח", הוא אומר עכשיו. "לוועדת שלגי לא היו סמכויות של ועדת חקירה. תיאורטית אפשר היה לשקר לה. לא היתה חובה להתייצב לפניה או לכתוב לה, וגם לא היתה חובה להגיד את האמת כמו לפני ועדת חקירה. הקשיים היו קשיי אמת, אבל כל מה שאתה קורא בפרוטוקול לא היה קורה אם היו מקימים אותה לפני 40 שנה. חבר הכנסת שילנסקי ואני הצענו כבר לפני עשר שנים להקים ועדת חקירה בעלת סמכויות, אבל לא שמעו לנו. היו מספיק אנשים שהבינו שדברים שייצאו משם — יותר טוב שלא ייצאו. לא שמי שהתנגד להקמת הוועדה היה מעורב בעניין, אבל פחדו מהרבה דברים".


ממה?

"מהתשובות. לאן נעלמו הילדים. למה לא אמרו להורים את האמת. למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר. דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות".

ניסו להשכיח?

"היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן. ברגע שאני שואל שאלות ולא מקבל תשובות ענייניות, והעניין לא קשור לביטחון המדינה, אז מה נותר להסיק? שיש ניסיון להשכיח. מי שיש לו ידיים נקיות חייב להוכיח. לממסד היה נוח מצב נמשך של אי ודאות".

האמנת למסקנות ועדת שלגי?

"גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אני לא זוכר באיזו צורה התבטאתי בדיוק אז, אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת? מספר המקרים לא מוסיף ולא מוריד: אנשים נעלמו וחייבים להגיע לאמת. מה צריך היה כדי להביא לחקירה, רצח המוני? ומתי החליטו על ועדת חקירה ממלכתית? רק אחרי שהתחילה האלימות, בגלל פחד וחולשה, כמו שקורה בדרך כלל במדינת ישראל".

"עשרות, אולי מאות ילדים": ויצ"ו ירושלים

יו"ר הוועדה הממלכתית החוקרת את היעלמם של מאות "ילדי תימן" הגיש תלונה במשטרה נגד החוקר הפרטי עמי חובב, בחשד לשיבוש הליכי החקירה. כך אומרת התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים. לדבריה, החשד נגד חובב התעורר בסוף אוקטובר 95', בעת שחקרה את העדה סוניה מילשטיין, שהיתה בתחילת שנות ה-50 אחות מוסמכת במחנה העולים בעין שמר.

מילשטיין טענה שמעולם לא הודיעה להורים על מות ילדיהם בבתי החולים, ואז קיבלה נחמני רוט פתק שהעביר אליה אחד הצופים באולם, חיים גיאת. בפתק זיהה גיאת את העדה מילשטיין כמי שדיווחה לדודו ולדודתו על מות בנם. רק כשההורים התחילו להשתולל במרפאה וסירבו להשלים עם ההודעה, כתב גיאת בפתק, ניגשה מילשטיין לחדר השכן והחזירה את הילד. נחמני רוט ביקשה מגיאת לעלות אל דוכן העדים. אחר כך שמעה התובעת מפי שלושה צופים, כי בהפסקה התיישב עמי חובב ליד מילשטיין והנחה אותה כיצד להמשיך להעיד, מה לומר ומה לא לומר. על סמך מידע זה הוזמנו השלושה ללשכת יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, ומסרו שם את עדותם באופן רשמי.


גם חיים גיאת העיד כי עמי חובב בא לביתו וניסה לשכנע אותו ואת משפחתו לא להעיד בוועדה. העיתונאי אבנר פרחי, שראיין את סוניה מילשטיין בביתה לפני עדותה בוועדה, העיד כי עמי חובב התקשר אליה באמצע הראיון.


על סמך עדויות אלו הוגשה במשטרה התלונה נגד עמי חובב. חובב אישר השבוע ל"הארץ" שנחקר, אך סירב להגיב על החשדות נגדו. "התחייבתי במשטרה לא לדבר בנושא עד שיגמרו את החקירה", הסביר, "אבל אחרי שיגמרו יהיה לי הרבה מה להגיד".

עמי חובב, לשעבר קצין הביטחון של עיריית ירושלים, הוא דמות מפתח בחקירת הפרשה. בשנת 1966 היה חובב אחד הפעילים הראשונים של הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים. כאשר הוקמה ועדת החקירה הראשונה ב-1967, ועדת בהלול-מינקובסקי, מינה הוועד הציבורי שניים מחבריו ללוות את ועדת החקירה בעבודתה. חובב היה אחד מהם. בדו"ח הוועדה צוינה תרומתם: "עבודתה של הוועדה נסתייעה סיוע רב על ידי נציגי הוועד הציבורי, עו"ד חיים קהן ומר עמי חובב. שני הנציגים הללו טרחו ועמלו לספק לוועדה כל חומר שנדרש מהם ואף יעצו לוועדה בכל שלבי החקירה".

חובב עבד במשך שנתיים כחוקר פרטי גם בשירותה של ועדת הבירור השנייה, בראשות השופט בדימוס משה שלגי. גם בדו"ח ועדת שלגי הוא זכה לצרור מחמאות: "מר חובב הקדיש לעבודת הבירור את מיטב זמנו, מאמציו והידע שלו, והוועדה מודה לו על כך. עבודתו נתנה למלאכת הבירור את הדחיפה הנחוצה, והיא נעשתה במומחיות הולמת, בכישרון, באיכות מרשימה ובמסירות מיוחדת. בידו עלה להגיע למידע שבודקים לפניו לא הגיעו אליו. הרבה בזכות מומחיותו ומסירותו נסתיימה מלאכת הבירור ברמה טובה ככל שהשיגה ידנו".

עלה חשד שעמי חובב שיבש את תהליכי החקירה, כשהנחה נחקרים כיצד להעיד

עמי חובב הוא דמות מפתח גם בבירור התעלומה האופפת את מספר הילדים שנמסרו לאימוץ. ועדת בהלול-מינקובסקי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-3,060 תיקי אימוץ מהשנים 1956-1949, ואילו ועדת שלגי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-10,000 תיקי אימוץ מהשנים 1960-1949. אבל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה התבצעו בשנים 1960-1950 רק 1,830 אימוצים. השבוע ביקשנו מחובב להסביר את הפער העצום הזה.

"בגנזך המדינה נמצאים 10,000 תיקי אימוץ מכל שנות קיומה של המדינה", אמר. "אנחנו בוועדת שלגי קיבלנו אישור לעיין בתיקי האימוץ. קודם כל עשינו מיון, והוצאנו את התיקים מהשנים הרלוונטיות לחקירה, ואז אולי נשארו 3,000".

ואיך מיינתם את התיקים האלה? הפרדתם את התיקים של ילדים שהוריהם יוצאי תימן?

"לא, הרי זו הבעיה, שהיו הרבה ילדים שלא ידעו בכלל מי ההורים שלהם. בהרבה תיקים לא היו בכלל פרטים על ההורים. ראינו בכמה תיקים, שהשופט התבקש לאשר את האימוץ אבל הוא החזיר את התיק וביקש להמשיך לבדוק, לנסות לאתר את ההורים הביולוגיים. ורק כעבור זמן, אחרי שלא מצאו אותם, אישר את האימוץ".

איפה היו הילדים עד אז?

"אלה ילדים שהיו בבתי חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו בירושלים, ושם הם היו חודש, שנה, שנתיים".

כמה ילדים כאלה היו?

"עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים שלהם. צריך להבין, הסוכנות מימנה את החזקתם של הילדים בויצ"ו, ואחרי זמן הסוכנות אמרה די, עד כאן, לא מוכנים לשלם יותר, ולחצו על משרד הסעד לטפל בהם. ואז התחילו למסור את הילדים לאימוץ".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה