ההורים ימשיכו לחכות - ועדת טיוח ממלכתית לפרשת חטיפת ילדי תימן

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

החקירה להיעלמות ילדי תימן קבעה את מסקנותיה עוד לפני שהחלה לחקור. מה שלא תאם את הנחות היסוד הוגדר כ'חריג'. משרד הרווחה הסתיר מסמכים, והוועדה לא התעקשה לעיין בהם. לא הוטל שום ספק במהימנות מסמכים שהציגה המדינה, אפילו כשלא היו להם אסמכתאות. את הורי הילדים לעומת זאת, כינו חברי הוועדה "עסקנים". ועוד מצפים מהם להשלים עם מסקנות הוועדה.

ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמותם של ילדי תימן סיימה השבוע סוף סוף את עבודתה והגישה את מסקנותיה. שבע שנות עבודה התקבצו אל תוך שלושה כרכים עבי כרס, המכילים 1828 עמודים. 1,033 תלונות על היעלמות ילדים הוגשו עד היום לשלוש הוועדות שדנו בפרשה.

על פי הממצאים 972 מהם נפטרו, 56 נותרו "עלומים" וייתכן שנמסרו ל"אימוץ מזדמן" (איזה ביטוי), ו- 5 נתגלו.

מי שקרא השבוע עיתונים, היה יכול להתרשם שהוועדה מצאה את הכל תקין. הממסד לא חטף ילדים. האגדה התימנית רבת השנים התנפצה בקול רעש גדול.
אלא שקריאה מדוקדקת של הדוח מלמדת אחרת.
עבודת הוועדה ראויה לביקורת מרובה.
הוועדה, כך עולה מכל אחד מדפי הדוח שהוציאה, הניחה הנחת יסוד ראשונית על פיה לא הייתה חטיפה ממסדית של ילדי תימן. ההנחה הזו הובילה את הוועדה כמו עמוד אש, ומכאן והלאה כל מה שנותר לחבריה היה להוכיח אותה. לפעמים היתה ההוכחה קלה, לפעמים פחות, אבל מרגע שנורה החץ – כל המטרות הפכו מתאימות. ממצאים שסטו מן הקו הזה הוגדרו כחריגים, לא מייצגים.
אלא שכאמור, גם בתוך המאמץ הניכר להוציא את הממסד 'נקי', קשה להתעלם מכמה עובדות קשות שנמעלה הדוח כלפי מי שעסקו בעניינם של ילדי תימן בימים ההם. גם כאשר המצליחה הוועדה למצוא הסבר לכל חריגה, נותרות העובדות הללו קשות לעיכול. בלתי נתפשות.
מקור הבעיה בוועדה הזו נעוץ במטרה שבגינה הוקמה. ועדת החקירה לא באה לעולם על מנת לפתור את בעייתם של ילדי תימן האבודים. הוועדה קמה כדי לפתור את בעייתה של המדינה בהתמודדות עם הוריהם של אותם ילדים. מכאן נגזרה דרך המחשבה של חברי הוועדה, ומכאן נגזרה גם דרך עבודתה.
בשורה התחתונה, קשה למי שקורא את הדוח לברוח מהמסקנה שמדובר בדוח מתנשא, יהיר ופטרנליסטי מאין כמותו. ראשי מדינת ישראל של אותם ימים, שאליהם כיוונו משפחות ילדי תימן את טענותיהם במהלך כל השנים, לא היו מנסחים אותו אחרת.
כולם רצו לעזור לעולים, כולם חשבו רק איך אפשר לסייע, כיצד ניתן לעשות טוב לילדים. איך בכל זאת, אם כך, קרה מה שקרה? הכל בגלל היעדר נוהלים, בלאגן בבתי הקברות, תקשורת לקויה ואי הבנות.
הורי הילדים נמצאים היום סביב גיל השמונים. המעטים ביניהם שתלו תקוות בוועדה הזו – התבדו. עוד ועדה כנראה כבר לא תקום. הם, כנראה, יצטרכו לקחת איתם את הכאב לקבר.
למי שמעוניין לקרוא את הדוח ברצינות, מומלץ לנפות ממנו קודם כל את התרשמויות חברי הוועדה והערכותיהם ולהישאר עם העובדות והנתונים. אלו, חרף הנסיונות לכסות על כך בהסברים שונים ומשונים, מציגים כתב אישום חמור מאין כמוהו כלפי המדינה בראשית דרכה.
הדוח מנסה לטשטש את העובדות הללו בדרכו. משפחות עולי תימן שטענו להתנשאות הממסד כלפיהם, ימצאו בדוח הוכחות לטענותיהם.
על פי הדוח, נהגו פקידי המנהלה במחנות העולים לציין שינויים במצב המשפחתי של העולים באמצעות רישום אנונימי בתעודת העולה שלהם.
כך צויינה עובדת פטירתו של העולה, מבלי שצורפה אליה כל אסמכתא לכך. הוועדה לא מסבירה על סמך מה היא מתבססת, אבל היא קובעת בכל זאת כי "ההנחה היא ששינוי רישום שנעשה בתעודת העולה על ידי עובד מנהל במחנה אינו רישום כוזב".
מי קבע את זה? לא ברור. הנחת היסוד הזו, על כל פנים, עוברת כחוט השני בכל הדוח, והיא מקבלת משמעו גדולה עוד יותר כשאותו רישום אנונימי, לא ממוסמך ובלתי מוסבר, הוא שמשמש אותה כדי לקבוע שהילד נפטר.

לעניין הזה יש הרבה דוגמאות, הנה אחת:
שושנה אקרם, הופיעה בפני הוועדה והעידה כי זמן קצר אחרי שעלתה משפחתה לארץ ושוכנה במחנה עין שמר, הועברה אחותה זהרה, בת תשעת החודשים, למרפאת המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים. למחרת הלכה האם לבקר אותה במרפאה, אולם לא ניתן לה להיכנס. אישה שבה נתקלה מחוץ למבנה בישרה לה כי זהרה נפטרה. הוועדה לא הצליחה לאתר כל מסמך שהוא המעיד על פטירתה של זהרה.
המשפחה, שלא ראתה עד היום גופה או חלקת קבר, הציגה לוועדה 'תעודת עולה' משפחתית, בה סימן מישהו עיגול סביב שמה של זהרה ורשם לידו: "נפטרה ב- 21.1". הוועדה ראתה במסמך הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
הדוגמא הזו מעלה בעיה בסיסית בכל עבודת הוועדה, שכן הוועדה קבעה את עובדת פטירתם של הילדים תוך הישענות על התיעוד מאותה תקופה. הוועדה קבעה גם כי בראייתה – התיעוד אמין. אלא שכאן טמון הכשל הגדול. משפחות ילדי תימן שטוענות במשך חמישים שנה כי ילדיהן נחטפו, לא ישתכנעו מתיעוד השייך לממסד של אותם ימים.
אם להציג את הדברים על פי סיפורה של הילדה זהרה, מי שמאמין שהמדינה חטפה את ילדיו לא ישתכנע שלא כך הדברים אחרי שיראה עיגול סביב שמם.
מדינה שיכולה לחטוף ילדים, יכולה גם לסמן עיגולים.
גם אם כמעט כל הילדים נפטרו, כפי שטוענת הוועדה, עדיין נשאלת השאלה מדוע אף אחד לא דיווח על כך להוריהם. התירוץ בו משתמשת הועודה, לפיו "הודעות שניתנו בהקשר זה במעמד הכריזה הדלה שפעלה במחנות, בדרך כלל לא הגיעו מטעמים שונים, לידיעת המשפחה, לא נראה רציני.
ראשית, מכיוון שגם כשמערכת הכריזה דלה, לא מוגזם לצפות שמישהו יטרח לספר להורים השכולים על מות ילדם הקטן. שנית, ההסבר הזה יכול להתאים למקרה אחד, אולי לשניים. לא למאות. בני המשפחה העידו שהמערכת הכריזה קראה להם ללכת לחדר האוכל, להעביר מזרונים ממקום למקום ושימשה לעוד אלף ואחד הודעות שונות. קשה להאמין שרק את ההודעות על פטירתם של מאות תינוקות אף אחד לא שמע.

חלוקת ילדים
בתוך אוקיינוס המלל האינסופי שהנפיקה הוועד, לא קל לדלות את העובדות. ובכל זאת, כמה מממצאי הוועדה מדהימים בחומרתם, אלא שהוועדה מתייחסת אליהם בלשון יבשה ובסבלנות לא מובנה. הנה אחד הבולטים:
"אנשי הסגל המקומי (בבתי התינוקות) הם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי חולים. הם אלה שהורו על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים. הם אלה שהחליטו אם ומתי ייראה תינוק, שהוריו חדלו לבקרו פרק זמן משמעותי, כמי ש'ננטש' ועל כן מועבר לאימוץ או לסידור אחר".
את ההחלטה על האימוץ, מסביר הדוח בהמשך, היתה מקבלת העובדת הסוציאלית המקומית. עובדת זו היתה עשויה לאמץ את עמדת הסגל בדבר 'הנטישה', ולהתייחס אל התינוק כאל מי שמשפחתו אינה ניתנת לאיתור, וזאת מבלי ליזום ככל שהתברר לפנינו – מאמצי איתור ראויים.
ככל שניתן ללמוד מהחומר שנפרד לפני הוועדה, סגל בית התינוקות לא יזם ולא קבע בעצמו מאמצי איתור ראויים של משפחות שהפסיקו לבקר את תינוקותיהם, ואף לא גרמו לדיווח על הפסקת הביקורים ועל האפשרות של הפיכת התינוק ל'נטוש'.

צריך לקרוא את הדברים היטב כדי להאמין. כל עובדת סוציאלית זוכרת שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, היתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ, בלי קריטריונים. בלי לנסות לאתר את ההורים. בלי לדווח לאף אחד. ומה אם אמו של הילד חלתה ומתקשה להגיע לבקרו? ומה אם אביו הגיע מתימן לפני יומיים ואין לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו? בעיה שלהם. שילדו ילד אחר.


מי הסמיך את העובדת הסוציאלית לחרוץ בעצמה גורלות כאלה? מי אחראי לשערוריה הזאת? מה אפשר ללמוד על הממסד שאיפשר לדברים האלו לקרות? שאלות טובות. בדוח אין תשובות.

המשפחות כאויב
מחברי הדוח לא מחבבים את ההורים שהגיעו להעיד בוועדה. זה נשמע אולי משפט קשה, אבל כל מי שרוצה לחלוק עליו מוזמן לקרוא את הדוח. אין בו, בדוח, בדל אמפתיה למי שמחפשים כבר חמישים שנה את ילדיהם הקטנים. זהו מסמך ללא רחמים.
חברי הוועדה מתעמתים עם כל טענה שמעלים ה'תימנים', ואלו נראים כמעט כאויבי הוועדה.
שיא השיאים בתחום זה שייך, כך נראה, לביטוי האומלל שמדביקים חברי הוועדה למי שטוענים כי הממסד חטף את ילדיהם. "עסקנים", מכנה אותם הוועדה יותר מפעם אחת. כמה מבייש כשהדברים נכתבים על ידי יעקב קדמי, מי שכיהן עד לא מכבר כשופט בית המשפט העליון.
ואולי בכלל יש מקום לעשות לקדמי הנחות. שהרי את הדוח, שבו הוא מרבה לחזור על הביטוי "על פי התרשמותנו", הוא כתב למעשה מבלי להתרשם כמעט משום דבר.
שכן בשלב שמיעת העדויות כיהן בראש הוועדה השופט יהודה כהן, שפרש באמצע הדרך והוחלף על ידי קדמי רק לקראת הסוף.
סביר מאוד להניח שמי שהיה שומע את חממה שרעבי מספרת על חמישים שנות בכי בלתי פוסק ועל ציפייה אינסופית ללאה הקטנה שלה, לא היה קורא לה עסקנית.
ואולי יכול גם מישהו בוועדה להסביר מדוע לא חשב אף אחד להעביר למשפחות ילדי תימן את הממצאים לפני שקוראי העיתונים ייחשפו אליהם?
לקריאת המשך הכתבה, הקליקו בקישור למעלה בקובץ ה- pdf או הקליקו על התמונות מטה.


להורדת המאמר בקובץ PDF

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001
ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

2 comments:

  1. יתכן שחטפו גם תינוקות של ניצולי שואה. יש בידי שתי עדויות.

    השבמחק
  2. מעניין למה הרב משולם לא בא להעיד הרי היו לו הוכחות ?

    השבמחק