פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן - תמונות

פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן - ילדים ותינוקות נחטפו בכוח מהוריהם בדרכי רמיה וערמה בשנות ה- 50 ע"י ממסד אלים ותוקפני, על רקע מוצאם האתני, בעיקר יוצאי תימן, המזרח והבלקן.
השיטה: הילד הועבר לבית תינוקות במחנה העולים ע"י המשפחה או אחיות ושם שהה מספר ימם. לאחר מכן הועבר לבית חולים מרוחק, ויום אחד שמשפחתו באה לבקרו נמסר להורים שהילד מת, ללא תעודת פטירה וללא מקום קבורה. הילד הועבר למוסד ויצ"ו בתואנה שהוריו נטעו אותו או שהוא אובד, וממוסד ויצ"ו נשלח לאימוץ.
מנגנון חטיפת הילד תוכנן ונוהל ע"י עובדות סוציאליות החל מפיקוח מסירת הילד לטיפול הרפואי וכלה בשליחתו לאימוץ.

סבתא ממה מעידה על חטיפת בנה בשנות החמישים

אוגוסט 2016 - מתוך סטטוס פייסבוק של Limor Limi Yinon Cohen



לכל המלעיזים...

אם נתמקד לרגע באובדנה של האישה... האם...

אישה המפילה עובר בשבועות הראשונים להריונה, ללא הליך של של לידה, חווה טראומה רצינית של אובדן ואבל שלא נשכח כל כך מהר... אם בכלל...

תארו לכם מה קורה כשמדובר בלידה שקטה...

תארו מה קורה כשהתינוק נולד חי... ופתאום באים ואומרים לה שהתינוק מת וזהו... שתלך הביתה... ללא פרידה ממנו... ללא לווייה...

ומה קורה כשמספרים לה סיפור שהתינוק יישאר בבית התינוקות ושהיא תבוא להניקו כל הזמן במשך חודשים... ויום אחד היא תגיע ויאמרו לה שתינוקה מת... וזהו... שתלך הביתה... אין גופה, אין קבר, אין תעודת פטירה..

ומה קורה שאתם זוכים להיות עם מחמלכם כמה שנים... ויום אחד תקחו אותו למרפאה כי יש לו חום... ויאמרו לכם להשאירו להשגחה... ותשובו כעבור כמה שעות עם בגדים וחיתולים נקיים עבורו... ויאמרו לכם שמת... אין פרידה... אין גופה כי כבר קברו... אין לווייה אין תעודת פטירה...

ואז... פתאום לאחר 18 שנים, יידפקו על דלתכם שוטרי המשטרה הצבאית, ויהפכו לכם את הבית בחפשם את אותו תינוק, שאמור להיות מת מזה 18 שנים ...

מילא מקרה אחד... שניים... יכולה להיות טעות...

אבל אלפי מקרים דומים?
אלפי סיפורים ממש אותו הדבר בצורה כזו או אחרת?!

תארו לכם שזה קרה עם יותר מתינוק אחד!
לחמותי ז"ל זה קרה פעמיים יותר מידיי!

כמה אימהות כאלה איבדו את שפיית דעתן?!
כמה חלו בשל הטראומה?!
חמותי סיפרה בערוב ימיה, שלא רצתה עוד ילדים לאחר שבפעם השלישית כן שבה הביתה עם תינוק (בעלי )... היא פחדה שמשהו בה לקוי ולכן מתו לה הילדים...

העובדות מדברות בעד עצמן...
מי יודע אם המסמכים החסויים גם ידברו...
יותר מידיי כוחות סמויים רוצים שהחור השחור הזה בתולדות המדינה ישאר עמוק בפנים...

תמי אוחיון מחפשת את אחיה דוד (זכריה) מנוס שנחטף בשנות ה-50 מבית חולים


מתוך סטטוס פייסבוק - יולי 2016 -  Limor Limi Yinon Cohen‎‏

להלן הסיפור, מאת תמי אוחיון :
האח שלי- דוד (זכריה) מנוס.
רקע:
בתאריך 8.12.1950 האם: סעדה מנוס ילדה תאומים כנראה זהים לאחר הריון תקין, ובלידה תקינה בבית , לאחר הלידה מדריך המעברה בשם משה (חבר באגודת הפועל המזרחי ) התעקש כי עליה להתפנות לבית החולים הסקוטי בטבריה.
לאחר ההודעה לבית החולים הובאו התאומים להוריו להנקה ראשונה ונראו בריאים וחיוניים.
להנקה השנייה והשלישית הובא רק תאום אחד בטענה שהתאום השני חולה.
כאשר הגיע מסעוד מנוס, אבי התאומים לבית החולים , נאמר לו שהתאום "חולה "
ביום השלישי עדיין לא הובא התאום להנקה, האחות הזהירה את מסעוד האב כי רוצים לקחת את הילד והדגישה כי אינו חולה ושלא יאמינו לנאמר להם.
מסעוד הנסער דרש לראות את הילד ונאמר לו כי התינוק הועבר לבית חולים בחיפה (רמב"ם?), עם הגיעו לשם נאמר לו כי התאום נפטר ונקבר בעפולה.
לא נמסרו סיבת פטירה/ תעודת פטירה /הוכחה למותו /מיקום קבורה מדויק של התאום.
האב מסעוד נסע לבית העלמין בעפולה אך לא מצא קבר.
אבלים וחפויי ראש חזרו מסעוד וסעדה לביתם אשר במעברת פרוד (פרדייה) וכל אשר בידם הוא תעודת לידה של התאום הנעדר על שם זכריה (יתכן כי מדובר בשימוש המילה "זכר" ) מנוס.
לדבריהם לאחר הלידה הגיע לביתם "אדון גורדון" מנהל העבודה של מסעוד, ובידו ציוד ראשוני לתאום שנותר.
פעולה נדיבה זו הייתה חריגה ולא נעשתה על ידו בעבר. שכנים סיפרו כי מזה מספר ימים נשמע קול בכי תינוק מביתו של אדון גורדון, שהיה ניצול שואה נשוי וללא ילדים.
יש שטענו שאף ראו את התינוק וכי הוא דומה דמיון רב לתאום הנותר בבית משפחת מנוס.
לאחר שהחלו הרינונים בנושא , עזבו אדון גורדון ורעייתו את המעברה ולא נודעו עקבותיהם.
מסעוד וסעדה מנוס נותרו עם תאום אחד וללא תשובות ומידע לגבי התאום הנעדר- אשר בבדיקה מול משרד הפנים לפי ת.ז שמו דוד מנוס.
אני ואחיי לא נואשנו מלמצוא אותו ואנחנו מחפשים אותו עד היום.

תעודת ליה זכריה מנוס



ועדת חקירה ממלכתית לחטיפת ילדי תימן - העלמותה של שמעה בת עמרם

לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.

מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.

ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.

הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.

הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.






עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה

עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה , עופר אדרת , 12.08.2016
תחקיר "הארץ": מעדויות של ניצולי שואה ומשפחותיהם שנאספו בשבועות האחרונים עולה כי ילדים אשכנזים נעלמו באופן שמזכיר את היעלמותם של ילדי תימן. גם להוריהם נאמר שהם מתו, וגם הם לא קיבלו הסברים על סיבת המוות ולא תעודות פטירה. במקרה אחד נדרשו ההורים לרשום את הילד המת במסמכי העלייה. אלה שניסו לשאול קיבלו אותה תשובה: יהיו לכם עוד ילדים

גנית אפרת, עורכת דין ומגשרת מפתח תקוה, סוכנת מוסד בעבר, מרגישה בחודשים האחרונים שהלב שלה "מדמם", כדבריה. העיסוק התקשורתי בסיפוריהם של ילדי תימן, שנעלמו בשנים הראשונות לקום המדינה, הציף מחדש את הכאב, העצב והתסכול על היעלמות אחיה הבכור, זליג, אותו לא זכתה להכיר.
 גנית אפרת (מימין) ואחותה אתי רון - צילום: תומר אפלבאום



בדומה לרבים מילדי תימן שנעלמו, גם זליג אושפז כתינוק לאחר שחלה, ולא שב לחיק הוריו. גם להם נאמר כי הוא מת, אך לא הוצגו בפניהם לא תעודת פטירה ולא קבר. גם אותם השתיקו בבוטות וגם הם נותרו עם סימן שאלה גדול מעל גורלו של בנם. ואולם, זליג לא נולד למשפחה שעלתה מתימן "על כנפי נשרים" ולא נעלם במעברה בראש העין. הוריו היו יהודים ממזרח אירופה, שאיבדו את כל משפחתם בשואה, גורשו בידי הבריטים למחנה המעצר בקפריסין, ושם נאלצו להיפרד גם מבנם התינוק, בנסיבות שעד היום אינן ברורות. הטרגדיה המשפחתית שלהם נבלעה לימים בשולי פרשת היעלמות ילדי תימן.

כעת, עם העיסוק המחודש בפרשה, חשוב לאפרת שהציבור יידע כי לא רק ילדים מתימן נעלמו אז: "השיטה הזו התחילה עוד לפני קום המדינה, מחוץ לישראל, עם ניצולי השואה", היא אומרת. אביו של זליג, משה אף (השם עוברת בהמשך לאפרת), בא מהעיר טורובין בפולין. אמו, מרים, נולדה בצ'רנוביץ', שנמצאת היום באוקראינה. השניים נמלטו מהנאצים בדרך לא דרך ואחרי המלחמה נפגשו במחנה עקורים באוסטריה, שם התאהבו והתחתנו. בשנת 1947, הפליגו לארץ ישראל באוניית המעפילים "התקווה", אבל כמו עשרות אלפי יהודים אחרים, גורשו על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין.

כעבור כמה חודשים, ביוני 1947, נולד במחנה בנם הבכור, זליג. אמו היתה בת 20 ואביו בן 25. "הורי סיפרו שהוא היה ילד בריא ויפה, שנולד במשקל ארבעה קילו. הכל היה בסדר", אמרה השבוע גנית אפרת. מכאן ואילך הסיפור דומה מאוד לסיפורים רבים של יוצאי תימן. כשהיה בן ארבעה חודשים זליג התינוק חלה. "הוא בסך הכל חטף צינון קל, אז אמא שלי לקחה אותו למרפאה במחנה", אמרה אפרת. את המרפאה, כמו גם את יתר המוסדות שפעלו במחנה בקפריסין, הפעילו אנשי הארגון היהודי הג'וינט, בשיתוף שליחים מטעם הסוכנות היהודית שבאו מארץ ישראל.

הצוות הרפואי הורה לה להשאיר את התינוק להשגחה בלילה, וסירב לאפשר לה להישאר לצדו כפי שביקשה. למחרת בבוקר, כשבאה עם בעלה למרפאה, נאמר להם שהבן מת בלילה. כאשר ביקשו לראות את גופתו, סולקו מהמקום בבושת פנים. לדברי גנית אפרת סיפרה לה אמה ש"אנשי הצוות הרפואי אמרו להם, 'תלכו מפה, אתם עוד צעירים, יהיו לכם עוד ילדים'. בזה נגמר הסיפור, אבל בעצם, כאן הוא רק מתחיל".

בפברואר 1948, שוחררו הוריה מן המחנה, ועשו דרכם לנמל, לעלות לאונייה שתביאם לארץ ישראל. באופן תמוה, "הנציגים מארץ ישראל, שבאו לקפריסין, ביקשו מהם להצהיר כי הם עולים לארץ עם בנם — אותו תינוק שרק חודשים לפני כן נאמר להם כי הוא מת", אומרת אפרת. "הורי אמרו להם: 'אבל הוא מת! אנחנו לא רוצים לשקר!', אבל הם שיכנעו אותם שיקבלו תנאים טובים יותר ודירה טובה יותר אם יצהירו כי הם עולים עם בנם".

בביתה היא שומרת את תעודת העולה שהנפיקה הסוכנות היהודית להוריה. לצד שמותיהם של משה ומרים, נכתב שמו של בנם, זליג, כמי שעלה עמם לארץ. בארץ השתקעו משה ומרים ביפו, בבית שהיה שייך לערבים שנמלטו ממנו במלחמת העצמאות. בשנים הבאות הביאו לעולם עוד שלושה ילדים. על התינוק הנעלם לא דיברו בבית. "לא ידענו כלום", אומרת אפרת, "במשפחה 'שואתית' לא מדברים על דברים כאלה".

לפני 20 שנה, היא אומרת, נשברה לפתע השתיקה: "אבא סיפר לי את הסיפור. התברר שהנושא בער בעצמותיו במשך שנים, אבל הודחק". באותה שיחה הוא גילה לה כי במשך שנים הוא חיפש את הרופא והאחות שטיפלו בבנו התינוק, ולבסוף מצא את האחות בבית אבות במרכז הארץ. "הוא סיפר שהאחות התוודתה בפניו, שבנם נמכר תמורת 5,000 דולר לזוג חשוך ילדים, ואמרה כי זה לא היה המקרה היחיד", אומרת אפרת.

אמה מתה לפני תשע שנים. רק בדיעבד הבינה תקרית שאירעה לפני כמה עשרות שנים, כאשר היא עצמה איבדה תינוק מיד לאחר הלידה. "אמי התחילה לצרוח כמו חיה פצועה. אז עוד לא ידעתי מכל הסיפור הזה, ואמרתי לה, 'אמא, לי מתה ילדה, לא לך! את צריכה לתמוך בי, לא אני בך'. רק אחרי שנים הבנתי שהבכי שלה היה על עצמה ולא רק עלי", סיפרה השבוע.

אביה, בן 95, עודו בחיים. "זה הדבר העיקרי שבגללו הוא עוד חי. הוא מצפה לידיעה. הוא חושב שאולי יהיה עוד נס", אומרת אתי רון, אחותה של גנית אפרת והאחות מוסיפה: "הוא אמר לי שאם מישהו יוכל למצוא את הבן החטוף — זו רק אני. אני משוכנעת מעומק לבי שמכרו אותו. אין לי ספק בכך. באינטואיציה שלי יש משהו שאומר שהוא חי. אלא שאין לנו קצה חוט".

אפרת תוהה לפעמים, "אולי הוא מחפש אותנו? אולי הוא לא יודע בכלל שהוא מאומץ? זו אניגמה, אין לנו שמץ של מושג. הוא צריך להיות היום בן 70. יכול להיות שהוא כבר לא חי. ואולי הוא גר כאן בבניין? יש פה המון דיירים ואני לא מכירה את כולם. אני לא הולכת לתבוע אף אחד. אבל אני רוצה לדעת מה קרה שם, מי עשה את זה ולמה", היא מסכמת.


ילדה של אבא

בדו"ח של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת היעלמות ילדי תימן, שפורסם בשנת 2001, מופיעים מקרים כמו זה של משפחת אפרת תחת סעיף קטן בכותרת: "היעלמות תינוקות בני עדות אחרות". לפי הדו"ח, כשליש מהתינוקות שנעלמו להוריהם, ואשר עניינם הונח על שולחן הוועדה, לא היו תימנים. רובם המכריע, עם זאת, היו מבני עדות המזרח. בטבלה המצורפת לדו"ח ועדת החקירה נכתב כי 30 מקרים של ילדים ממוצא "אירופי" או "אמריקאי" היו בין הנעלמים. "נסיבות היעלמותם של התינוקות בני העדות האחרות דומות במידה רבה לנסיבות היעלמותם של התינוקות של עולי תימן", נכתב בדו"ח. ועוד: "גם בעניינים, ככלל, מדובר בהיעלמות תינוקות של משפחות שעלו ארצה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, וגם בעניינם, ככלל נעלמו התינוקות להוריהם בעקבות אשפוז בבתי חולים או סמוך לאחר לידה בבתי יולדות".

מחברי הדו"ח היו ערים לרגישות של הכללתם של ילדים בני עדות אחרות בכפיפה אחת עם ילדים שנולדו למשפחות תימניות ונעלמו. "אף שגם תינוקות של בני עדות אחרות נעלמו בנסיבות דומות, נחרטה תופעת ההיעלמות בתודעתם של בני העדה התימנית כתופעה ייחודית לעולי תימן", נכתב בדו"ח. "היעלמותם של תינוקות בני עדות אחרות בנסיבות דומות מכרסמת, מטבע הדברים, בייחודיות זו", נכתב עוד. מחברי הדו"ח העלו נימוק נוסף לבעייתיות של איזכור החטופים האחרים יחד עם הילדים התימנים: "(היעלמותם) מעלה ספק מהיבט נוסף בטענת החטיפה הממסדית", כתבו. במלים אחרות, ועדת החקירה הממלכתית חששה שמשפחות יוצאות תימן לא יראו בעין יפה את איזכורם של נעלמים בני עדות אחרות, משום הדבר עשוי להחליש את טענתם המרכזית לפיה הממסד — שהיה אז ברובו אשכנזי — אחראי לחטיפתם של התימנים בין היתר ממניעים גזעניים וכחלק מיחס מפלה ומשפיל כלפי עולים בני עדות המזרח.

אין בנמצא תיעוד מדויק של מספר התינוקות האשכנזים שנעלמו באותה תקופה, אך מעדויות של משפחות מרחבי הארץ, אשר הגיעו לידי "הארץ" במסגרת תחקיר שבוצע בשבועות האחרונים, עולה כי מדובר בעשרות מקרים ואולי אף יותר מכך. חלקם פורסמו בעבר בתקשורת כסיפורים בודדים של היעלמות מסתורית, שלא קוטלגו כחלק מתופעה כוללת. אחרים לא דווחו מעולם, ורק כעת, כאשר הנושא שב לסדר היום הציבורי, בחרו המשפחות לדבר.

רחל פוטר מרמת גן, איבדה אח בנסיבות דומות. "לבי עם כל משפחות הילדים החטופים, כולל התימנים, אבל אצלנו הטרגדיה כפולה", היא אומרת, בהתייחסה לעובדה כי הוריה היו ניצולי שואה. אמה, חיה־שרה סוניה לבית פרסקי, באה מוולוז'ין, שנמצאת היום בבלארוס. אביה, שמחה פוטר, נולד בוורשה, פולין. שניהם איבדו את משפחותיהם והכירו בפולין אחרי המלחמה, סיפרה פוטר.

רחל פוטר - צילום : דודו בכר
רחל פוטר - צילום : דודו בכר
 גם הם גורשו למחנה המעצר בקפריסין, בדרכם לישראל, ונישאו שם. ב–1948 עלו ארצה ושוכנו במחנה עולים בחדרה. במארס 1949, בבית החולים "ברנדיס" בחדרה, נולד בנם הבכור, אהרון. "אמא שלי סיפרה שהייניקה אותו ושהוא היה ילד יפה ובריא", אומרת פוטר. לאחר הלידה האם חלתה ונשארה בבית החולים. לימים סיפרה לבתה כי מאחר שהיא לא היתה מסוגלת לקום, בעלה, שמחה, הלך לבקר את הילד בבית הילדים.

יום אחד, כך סיפרה האם, התבקש בעלה להביא את בנם התינוק לבדיקה בבית החולים "הדסה" בתל אביב, ולהשאירו שם. "ניצלו את היותה של אמי מרותקת למיטה כדי לחטוף את הילד שלה", אומרת פוטר. כעבור שלושה ימים התבשר שמחה כי בנו מת, אך את גופתו או את קברו לא ראה. "הוא בא ואמר לי שאמרו לו שהילד נפטר, וזהו. לא דיברנו יותר אף פעם על הילד. זה נגמר", אמרה אמה לימים.

פוטר זוכרת שאמה נהגה לומר לה, "גנבו לי את אהר'לה שלי". לדבריה, הרבתה אמה לבכות, "העיניים שלה תמיד היו אדומות. היא אמרה לי שהדמעות שלה אינן מים, אלא דם", אמרה השבוע פוטר, ופרצה בבכי בעצמה. הניסיון לאתר את אחיה האבוד נהפך למשימת חייה של פוטר, וגבה ממנה מחיר רגשי כבד.

במסע הארוך שלה, היא הצליחה לשים את ידה על מסמכים שונים, ומצאה בהם הרבה מאוד סימני שאלה: "תאריכי לידה ופטירה ומועדי אשפוז שונים... כל כך הרבה סתירות", היא אומרת, ומציגה את ההוכחות שאספה. "אני כועסת על הממסד האשכנזי בדיוק כמו התימנים. הכעס מופנה כלפי אותם אשכנזים, שעשו את זה גם לנו", היא מוסיפה. "אבי לקח את זה ללב ומת בגיל צעיר מעוגמת נפש", היא אומרת בבכי. "הייתי הילדה של אבא. כשאני נולדתי, הוא כל כך פחד ששוב יקרה מה שקרה, עד שהוא לא עזב אותי לרגע. הייתי צמודה לרגל שלו כל הזמן. כשהוא נפטר, לפני 33 שנה, הייתי באטרף", היא מוסיפה. אמה עדיין בחיים, אך לדבריה, "היא לא התאוששה אף פעם וכל חייה סבלה והיתה מדוכאת וממורמרת".

רוצה קבר ומצבה

150 ק"מ דרומית מרמת גן, בדימונה, גרה רחל בן שימול. בביתה שמורה תמונה של תינוק שמנמן, אחיה הצעיר, צבי. צבי נולד ב–1948 במחנה מעבר במרסיי בצרפת להוריו, שמואל וליזה רטיג, יהודים־פולנים, שהצליחו לברוח מהנאצים, ויחד אתם עלה לישראל.

 רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ
 רחל בן שימול, אחותו של צבי רטיג שנעלם, אוחזת בתמונתו בדימונה השבוע - צילום: אליהו הרשקוביץ
 ב–1950 חלה ואושפז בבית חולים ביפו. מאז הוריו לא ראו אותו. גם להם אמרו שמת, גם להם לא הציגו תעודת פטירה או קבר. "השנים חלפו. ההורים לא דיברו על זה ולא הזכירו את זה", אומרת בן שימול. "בכל יום שישי ראיתי את אמא מנגבת את האבק מעל התמונה של צבי. אבל היא לא אמרה כלום".

לימים, כשהחלו לצוץ סיפוריהם של ילדי תימן הנעלמים, החל החשד לקנן בה, והיא שאלה את אמה, "אולי גם אחי נחטף?", אך לא זכתה לתשובה. כשיצאה לבדוק את הפרשה בעצמה, הבינה כי רב הנסתר על הגלוי. במשרד הפנים מצאה כי בדומה לרבים מילדי תימן הנעלמים, גם אחיה רשום כמי שעזב את הארץ — "חדל להיות תושב", כתוב שם. "זה עדיין מעביר בי צמרמורת כשאני חושבת על זה, כי הרי אמרו לנו שהוא נפטר", היא אומרת.

בחברה קדישא רשום אחיה כמי שמת ונקבר בחלקת ילדים בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב. "משהו פה מוזר", היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת מאבק משפטי מול המדינה כדי לקבל היתר לפתוח את הקבר ולבצע בדיקת ד־נ־א לעצמות שבתוכו, כדי לדעת אם אכן אחיה קבור שם. "אני רוצה שתהיה לו מצבה ושהפרשה תהיה סגורה", היא אומרת.

בעקבות סימני שאלה דומים יצא לפני 15 שנים הבמאי דוד פישר למסע משפחתי־היסטורי, אשר תועד בסרטו, "רשימות אהבה". על הפרק היה גורלם של אחיו ואחותו התאומים, שנולדו ב–1952. הוריו היו שניהם ניצולי שואה, שנישאו אחרי שעלו ארצה. התאומים נולדו בבית החולים "אסף הרופא", במרכז. הבת נולדה ראשונה ואחריה הבן. האם, מותשת, נרדמה אחרי הלידה. כשהתעוררה, נאמר לה כי בתה חולה ובהמשך התבשרה כי היא מתה. אפילו שם לא הספיקה לתת לה. כעבור שבעה חודשים לקה הבן, סמי, בפוליו, ואושפז בבית חולים בפרדס כץ.

"להורים לא נתנו להיכנס לשם", אמר פישר השבוע. "אמי סיפרה שהציצה מהחלון כדי לראות אותו. הם היו בתחושה שהילד מבריא בבית החולים, עד שהבינו שטעו. כשהוא נפטר — בהנחה שנפטר — אף אחד לא טרח להודיע להם".
את קבריהם של ילדיהם ההורים לא זכו לראות. "ההורים שלי היו רגילים למוות מסביבם בצעירותם. כעת, כשהתאומים מתו, הם בחרו להמשיך הלאה ולא להיתקע. הלכה להם כל המשפחה בשואה. הלכו להם עוד שניים עכשיו, אבל הם בחרו להמשיך, ולעשות עוד", אומר פישר.

עשרות שנים חלפו. לפני מותה ביקשה אמו של פישר כי יפתור את התעלומה. "לא הצלחתי", הוא מודה. על עקבותיה של אחותו האבודה לא הצליח לעלות, אף כי הוא משוכנע שהיא חיה. בשיאו של המסע הבלשי שלו, שכלל חיפושים אינטנסיביים בארכיונים ברחבי הארץ, פנה פישר לשוטר בכיר בדימוס, ד"ר אביטל גינתון, ראש יחידת הפסיכולוגיה של המשטרה, וביקש ממנו להכין קלסתרון שינסה להמחיש איך אמורה להיראות אחותו האבודה היום, אחרי עשרות שנים.

הקלסתרון פורסם בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני 15 שנה, אך לא הביא לפריצת דרך בנושא. גינתון הסביר אז בראיון ל"ידיעות" כי "מטרת הקלסתרון היא ליצור תיעוד ויזואלי של עד־ראייה ולא לשחזר אדם בן שבוע, שאיש מהאנשים החיים היום לא יכול לזכור אותו. אין בסיס ממשי לדבר, חוץ מזה שטיבם של אחים להיות דומים זה לזה בשל היותם בנים לאותם הורים. אבל יש אחים שאינם דומים ואין לסמוך על ההנחה שקווי הדמיון שמאפיינים את האחים במשפחה חלים גם עליה", אמר.

את קברו של אחיו סמי, איתר אמנם בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב, אך הוא וארבעת אחיו, בהם עורך הדין רונאל פישר, בחרו שלא לפתוח את הקבר ולבדוק אם אכן אחיהם קבור שם.

בבית דיברו יידיש

לא כל מי שגדל במשפחה בה נעלם אחד הילדים מוכן או מעוניין להיחשף. כמה מן המשפחות, שפרטיהן הגיעו לידי "הארץ", מעדיפות להניח לפרשה. "אני נגד להוציא בכוח אנשים מהארון", אומרת גנית אפרת. "לא כל אחד יכול לעמוד במעמסה הנפשית והרגשית שכרוכה בכך".

זהו בדיוק המקרה של אלה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת, ע"א), תושבת המרכז, שסיפרה השבוע ל"הארץ" על שתי תאומות שנעלמו במשפחתה מיד אחרי לידתן. "זו היתה משפחה אשכנזית, שדיברה יידיש בבית. האם באה מרומניה, האב מבלגיה. את שתי התינוקות שלהם לקחו", אמרה אלה.

זה קרה ב–1954 בבית החולים דג'אני בחיפה. "אמן ראתה אותן ושמעה אותן בוכות. אמרו לה שהן בריאות ושהכל בסדר, וזהו. יותר היא לא ראתה אותן", סיפרה השבוע. "אחרי יום־יומיים, בא רופא ואמר שהן מתו. איך מתו? ממה מתו? במה היו חולות? כל השאלות האלה לא נענו. 'מתו, לכו הביתה. יהיו לכם ילדים אחרים', אמרו להם". כך עזבה אמן את בית החולים בלי תעודת לידה ובלי תעודת פטירה.
אמן של התאומות, בת 90, עדיין חיה. "היא בטוחה שהן מתו, או שהיא משכנעת את עצמה שהן מתו. אני פוחדת שאם ניחשף בשמות ובתמונות היא תבין שחטפו את התאומות שלה וזה יהרוג אותה", אמרה אלה.

"כל השנים היא סיפרה שהן מתו, כך כולם חשבו. ואז, לפני שנה, כשכל הנושא של ילדי תימן התעורר שוב, עלה בדעתי שהסיפור מאוד מתאים לסיפורים אחרים שאני שומעת, אז התחלתי לשאול קצת שאלות", אומרת אלה. "היא אמרה שהן מתו, שהיא לא ראתה את הקבר שלהן, אבל בית החולים דאג לכך. עד היום היא מאמינה בזה, למרות שלא ראתה שום מסמך — לא תעודת לידה ולא תעודת פטירה. היא זוכרת שהן נולדו בריאות וחזקות, אבל אומרת שאז לא ידעו עדיין לטפל בתינוקות", היא מוסיפה. "לי ברור, לגמרי ברור, שהן נחטפו. אין לי צל של ספק בכך", היא מסכמת.

אורנה קליין מכפר סבא, אף היא סוכנת מוסד בעברה, אוספת בימים אלה מידע על ילדים נעלמים של משפחות אשכנזיות. "כשאני מספרת את הסיפור שלי למשפחות מעולי תימן, אומרים לי, 'מה, גם לכם, האשכנזים, לקחו תינוקות? לא יכול להיות'", היא אומרת.

עוד כילדה, כך היא מספרת, ידעה שהסיפור המשפחתי שלה הוא "כמו של סיפור ילדי תימן". הוריה, ריבה וברוך סנדלר, שניהם צאצאים למשפחות אשכנזיות, נולדו בדרום אפריקה, ובשנת 1949 עלו לישראל. ב–1951 נולדה בתם, אילנה, בבית החולים ברנדיס בחדרה. יומיים לאחר מכן נאמר להם שהתינוקת מתה. "הורי, שהיו אז ילדים טובים וממושמעים בני 23, חשבו שהממסד זה אלוהים. כשאמרו להם שהתינוקת מתה — אז לא היתה שום אופציה אחרת", אומרת קליין.

גם הם לא ראו את הגופה של בתם ולא את קברה. במשך שנים היו הוריה משוכנעים כי בתם אכן מתה. בהמשך החל לחלחל הספק, שגבר ככל שנברו במסמכי ארכיון. "בתיק הרפואי של אמי גילינו שכל המידע על תקופת ההריון שלה והלידה נתלש, בעוד שמה שלפני ומה שאחרי — קיים", היא אומרת. "כשביקשנו לעיין בתיקים מבית היולדות, אמרו לנו שהארכיון נשרף".

מוצאם האשכנזי של הוריה מקשה על קליין לנמק את יחס הרשויות להוריה במניעים גזעניים־עדתיים. לדעתה, "זו לא גזענות של אשכנזים מול ספרדים, אלא פטרונות ויהירות של ותיקים מול חדשים. התייחסו אליהם כאן כאל גלותיים. השפילו אותם כי הם התלבשו אחרת ולא ידעו את השפה". לדבריה, "ההורים שלי שנאו את מפא"י בדיוק כמו שהתימנים שנאו אותה".

לאחרונה הוציאה לאור בהוצאה פרטית רומן בדיוני בשם "27 ליוני 1951" — תאריך הלידה של אחותה האבודה. גם היא, כמו אחרים, משוכנעת שאחותה חיה. הוריה, בני 89 והם גרים לא רחוק ממנה. "אני רוצה לחבק את התינוקת", אומר לה אביה מעת לעת. "אבא, היא כבר לא תינוקת. היא בת 65", היא עונה לו.

מסמך עדות - משרד הרווחה נתן הכשר לחטיפת ילדי תימן בשנות ה- 50

5.8.2016 - נחשף המכתב שהציף לראשונה את פרשת ילדי תימן ,  עופר אדרת  , הארץ

לפני 50 שנה הופץ מכתב בין חברי כנסת שקיבץ עדויות לפיהן משפחות באו לאמץ ילדים במחנה עולים בראש העין ויועץ במשרד הסעד דיווח על מתן הכשר לאימוץ. המכתב עורר את הדיון הציבורי שהוביל להקמת ועדת חקירה

"הנדון: פרשת ילדי תימן הנעדרים". התאריך: ספטמבר 1966. כמעט 50 שנה חלפו מאז נשלח לחברי הכנסת המסמך החריף הזה, אשר בו טענות קשות של משפחות שעלו מתימן וילדיהן נעלמו בישראל. "אחדים מבניהם־עולליהם של עולי תימן ששהו במחנות, נעלמו בנסיבות המעלות אפשרות לחשד כי נחטפו או נגנבו", כך במכתב.

המכתב, שאותר השבוע על ידי "הארץ" בארכיון "יד טבנקין", הוא אחת העדויות המוקדמות לפרשת ילדי תימן, ששבה הקיץ לכותרות והוא למעשה הצית את הדיון הציבורי בפרשה, והוביל להקמת ועדת החקירה הראשונה הממלכתית הראשונה. הוא נשלח לחברי הכנסת מטעם גוף בשם "הוועדה הציבורית לגילוי עולי תימן הנעדרים".




לפי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הקימו את הוועדה ב–1966 ראשי רשויות, משפטנים, רבנים ופסיכולוגים, לאחר שכמה משפחות שבניהן נעלמו 18 שנים קודם לכן, החלו לקבל צווי גיוס על שם הילדים האבודים, "דבר שעורר את ההורים לסיכויים שהילדים בחיים", לשון המכתב. כעבור שנה ב–1967, הוקמה ועדת החקירה הראשונה לבדיקת הפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי, שחקרה בשיתוף פעולה עם "הוועדה הציבורית". 50 שנה חלפו מאז ושלוש ועדות חקירה בדקו את הנושא — האחרונה סיימה את פעילותה לפני 15 שנה. כולן קבעו כי אין עדויות לחטיפה ממוסדת של ילדים, וכי רוב הנעלמים מתו ממחלות.

לפני שבוע קיבלה הפרשה תפנית, כשהשר צחי הנגבי היה הגורם הבכיר והרשמי הראשון שטען כי "מאות ילדים נגזלו ממשפחותיהם במזיד". "לא רשלנות, לא טעות ספורדית, אלא מזיד", הדגיש בראיון ל"הארץ". הנגבי ציין, עם זאת, כי אינו מאמין שיימצא "האקדח המעשן", אשר יענה על השאלה "מי נתן את ההוראה".

עיון במסמך הארכיוני, שאותר השבוע על ידי "הארץ", מספק הצצה לאווירה ששררה בישראל הצעירה בתקופה בה נעלמו הילדים. במכתב לא מתוארת "הוראה מגבוה", שהועברה בחשאי מהדרג הבכיר לדרגי השטח, אך ניתן ללמוד ממנו על תחושה של "איש הישר בעיניו יעשה".

"מן העדויות שבידינו מתאמת החשד, שאמנם נעשו מעשים אפלים אלו במדינת ישראל ותחת חסותם של מוסדות ציבור ומדינה, בתקופת קום המדינה", לשון המסמך. "האנדרלמוסיה ששררה אז בארץ מבחינה אדמיניסטרטיבית, סייעה בידי בני בליעל לבצע את זממם הרע".

אחד מאותם האנשים שפעלו במרחב הזה מתואר במכתב כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר". הכותבים שוחחו עמו, ולמדו כי "ידוע לו על מקרים שמשפחות חשוכות בנים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים", כך במסמך. עוד שמעו מפיו כי בהחלט ייתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות.

בחלק אחר של אותו מסמך מוזכר פקיד בכיר אחר, שהיה מודע להתרחשויות בזמן אמת. לפי המסמך "היועץ המשפטי של משרד הסעד (שמו הקודם של משרד הרווחה), העיד כי משרדו נתן 'ליגליזציה' להמשך החזקת ילדים על ידי משפחות מאמצות, תוך ידיעה שההחזקה בילדים אלה אינה חוקית והמדובר בילדים שניתן להגדירם כ'חטופים'".

"הייתי אדם קטן"

כך, במכתב אחד בן 50 שנה, מסתתרות עדויות של שני עובדי ציבור, שסיפרו כבר אז כי היו עדים לפעילות של מנגנון. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם עדויות של משפחות של יוצאי תימן, כמו אלה אשר נאספות בחודשים האחרונים בשקדנות ומועלות לארכיון הווידאו המקוון של עמותת עמר"ם.

במסמך לא חסכה הוועדה הציבורית במלים: "פרשה איומה ומזעזעת, אשר מאז מעשה פילגש בגבעה לא היתה כנבלה הזאת בישראל", כתבו אנשיה בהתייחסם לתיאור בספר "שופטים" של אונס שבעקבותיו פרצה מלחמת אחים. בשעה שהחומר ששמור בארכיון המדינה עדיין תחת חסיון וממתין להחלטת הממשלה, בארכיונים אחרים, הפתוחים לציבור, שמורות עדויות שמצביעות על פקידים ועובדי ציבור שידעו, ראו, שמעו או אף איפשרו לזה לקרות.

אחת העדויות המשמעותיות ביותר ניתנה לוועדה על ידי אברהם עובדיה, מנהל של אחד ממחנות העולים בראש העין ב–1950. בשנת 1985 פירסם את ספר זיכרונותיו, בו תיאר: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב, ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר".


לפי עובדיה כל זה בוצע על ידי "כנופיה מאורגנת היטב", שכללה, בין היתר, רופאים, אחיות ונהגים. לפני 20 שנה, בראיון ליגאל משיח במוסף "הארץ", נשאל עובדיה, שבעצמו עלה לישראל מתימן, אילו פעולות נקט כמנהל המחנה, לנוכח ההתרחשות הזו. "הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים... ואף אחד לא ענה לי. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות", השיב.

טרגדיות של אימוץ

האם עובדיה הוא אותו אדם המתואר במסמך מ–1966 כ"פקיד בכיר ממחנה ראש העין לשעבר"? ייתכן, אך ייתכן גם כי היה זה אדם אחר. גם פקידים רמי דרג ממנו העידו כי ידעו על היעלמות הילדים. ב–1997, בראיון לערוץ 2, אמר ח"כ לשעבר מנחם פרוש, כי ידוע לו שעובדות סוציאליות חטפו ילדים לצורכי אימוץ עוד בשנות ה–50, וכי הדבר נעשה מטעמים של "טובת הילדים". פרוש לא פירט מה המקור למידע שברשותו בטרם מת ב–2010.

הרב מנחם פרוש: חטיפת ילדי תימן נעשתה ע"י עובדות סוציאליות 



עיון בפרוטוקלים מדיוני הכנסת בשנות ה–50, מעלה כי היה ממש בדברי פרוש. כך, בדיון שקיימה המליאה בנושא האימוץ, אמרה ב–1959 ח"כ שרה כפרי (מפא"י): "כידוע, קיים שוק שחור לאימוץ ילדים. משיגים אותם  באופן פרטי תמורת כסף, לעתים כסף רב".

את הפרוטוקול הזה ואחרים פירסם עורך הדין עופר כוחי, במאמרי דעה שכתב בסוף שנות ה–90. ח"כ רות הקטין (אחדות העבודה — פועלי ציון), אמרה בדיון: "נזכור נא כיצד התנהלו ענייני האימוץ עד כה... לא פעם הטיפול היה משמש מקור פרנסה למתווכים למיניהם. ובסופו של דבר במקרים רבים היה העניין מגיע למשרד הסעד לאינסטנציה אשר צריכה היתה לחתום על מעשה מוגמר, פוסט פקטום, כאשר הילד כבר נמסר למאמץ". והוסיפה: "אמנם אין הדברים מתפרסמים, ומשום כך אינם מגיעים לרחבי הציבור, אולם הדבר נוגע למאות ילדים ומבוגרים".

בדיון אחר, כעבור כחצי שנה, אמר ח"כ בן ציון הראל (הציונים הכללים), כי לדעתו, "בארץ, כמו בכמה ארצות אחרות, אחוז לא קטן של ילדים מתקבלים לאימוץ ישר מבית החולים, ישר מבית היולדות. לעתים זה נעשה באמצעים פסולים, בצורה הגובלת לפעמים ... במסחר".

בחומרים נוספים מסוג זה מעיין בימים אלה השר הנגבי, שמונה לאחרונה בידי ראש הממשלה לפעול להסרת החיסיון מעל 1.5 מיליון עמודים הקשורים לפרשה ושמורים בארכיון המדינה. סביר כי ימצא שם עוד בעלי תפקידים, שראו, שמעו וידעו על המתרחש בזמן אמת, ואינם עוד בחיים כדי להשיב על השאלה אם היה מי שפיקד על הפעולות האלה. "אני לא חושב שניתן יהיה לדעת בכלל מי אחראי לפרשה. אנשים שהיו רלוונטיים אז הם היום בני 95, אם הם בכלל חיים. עובדה שאף אחד לא קם ואמר: 'אני הייתי שותף למשהו כזה', שזה דבר אנושי שקורה לאנשים בגיל מבוגר, שמכים על חטא", אמר הנגבי ל"הארץ".


נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי

"נחטפתי ואומצתי, עד גיל 12 חשבתי שהפקירו אותי" , 18.04.2016 , יגאל משיח , הארץ
הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 29/12/1995

עוד עובדה ועוד פרט, עוד עדות ועוד חשיפה, ומתוך רסיסי המידע מתחילה להתבהר תמונה שונה מאוד מהגרסה הרשמית על היעלמם של "ילדי תימן". שתי ילדות שנלקחו מהוריהן לאימוץ לפני יותר מ-45 שנה חושפות כאן את סיפוריהן, אחת מהן פגשה את הוריה הביולוגיים, השנייה אינה מוצאת אותם

אפילו האדם התמים ביותר היה רואה את הטיוח, אילו טרח להתעמק בעובדות. שתי הוועדות הראשונות לחקירת היעלמם של "ילדי תימן", זו של בהלול-מינקובסקי שהוקמה בסוף שנות ה-60 וזו שבראשות השופט משה שלגי, כעבור 20 שנה, דיווחו על מאות ילדים שמתו ועל כמה עשרות בלבד שגורלם אינו ידוע. ועדת בהלול-מינקובסקי מצאה 22 כאלה, ועדת שלגי ציינה 68, ביחד 90 ילדים מתוך 609 שהוכרו כנעדרים.

גם על מספר זה יש חילוקי דעות. כל מי שמעורב בעניין, באופן רשמי ולא רשמי, נוקב במספרים גבוהים בהרבה. ועדיין נשאלת השאלה: איפה כל הילדים האלה? האם ייתכן שכולם מתו? ואם מתו, היכן נקברו? שנות החמישים, אחרי הכל, לא היו שנים חשוכות כל כך. מה עשו אז עם גופות ילדים שמתו בבתי החולים? טמנו אותם באדמה בלי וסימון, סתם ככה, מאות גופות ללא שם?

הספקות שעוררו תשובותיהן של הוועדות הקודמות לשאלות אלו המשיכו לנקר, ובעקבות הלחץ הציבורי הוקמה השנה ועדת חקירה נוספת, בראשות השופט יהודה כהן. עובדות רבות שנאספו באחרונה מחזקות את החשד שרבים מילדים אלה נמצאים עדיין בחיים. רוב ההיעלמויות ארעו בשנים 1951-1949. היה אי סדר, אבל גם באי-סדר היתה שיטה: מישהו, בדרך כלל אחות, הודיע להורים שהילד חולה ויש להעבירו לבית חולים. במקרים רבים היו המחלות קלות ושכיחות, שלשול לדוגמה, עילה לאשפוז, ולהורים המבוהלים סיפרו שהילד בסכנת מוות. את הילדים היו לוקחים ללא רישום, לעתים מהאוהל אבל בדרך כלל ממעון הילדים שאליו נלקחו עוד קודם לכן, פעמים רבות באישון לילה.

להורים לא ניתן ללוות את הילד. לעתים הובא הילד אל בית החולים על ידי נהג אמבולנס, בלי מלווה רפואי. בידי ועדת החקירה הנוכחית מכתב תלונה משני מנהלי בתי חולים, הקובלים על רשלנותם של נהגי האמבולנס: הם מביאים ילדים ללא רישום, עוזבים אותם ומסתלקים. זה אחד הגורמים שאיפשרו את אסון ילדי תימן: בכוונה או בחוסר אכפתיות נלקחו תינוקות לאשפוז בלי פרטים מזהים, וכשהחלימו - לא הצליחו האחראים לאתר את הוריהם. מאחר שכך, נמסרו הילדים לאימוץ.

 אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס
אסתר מגיד ואמה. "אמא היתה מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי" יואב רוקאס


נהג אמבולנס מחדרה, יצחק בוסי, סיפר בראיון ל"הארץ" כיצד חזר פעם עם ילד מבית החולים למעברת עין שמר, וכשלא אותרו הוריו החזיר אותו לבית החולים רמב"ם. זו, אגב, היתה הפעם היחידה שבה התבקש להסיע ילד מבית החולים למעברה. בכל שאר המקרים, והיו עשרות כאלה, על פי עדותו, הוזעק להסיע ילדים בכיוון אחד בלבד, מהמעברה לרמב"ם.

מעדויות רבות שגבה "הארץ" בשבועות האחרונים מסתמנת התמונה הבאה: במקרים רבים נלקחו הילדים מאמהות שהיו צעירות מאוד, כאלו שנותקו מבעליהן. היו בהן נשים שעברו טראומה, כמו מוות במשפחה, או גירושים, זמן קצר לפני שילדיהן נלקחו. אחר כך, כשבאו להתעניין בגורל הילד, הודיעו להן שהילד מת. מת וזהו. לא התבקשו לזהות את הגופה, כי לא קיבלו גופה לקבור, אפילו תעודת פטירה לא קיבלו. בעין שמר היתה באה מכונית וסובבת במעברה, ומישהו היה מכריז מתוכה על מותו של הילד, לפעמים ברמקול. מכריז ומסתלק.

למרות הקשיים, אי ידיעת השפה והסביבה הלא מוכרת, ההורים לא האמינו ולא ויתרו בנקל. בדרכם התמימה הם ניסו להשיב את האבידה. הם הלכו, לפעמים ברגל, לבתי החולים, הסתובבו הלומי חרדה בין הקומות, הציקו לאנשי המשרד, לאחיות, גורשו ושבו. הם חזרו כי לא היה ספק בלבם שהילד בחיים.

לא האמינו, אבל רק מעטים התקוממו. למי שחי בישראל של שנות ה-90 קשה להבין זאת. "היינו בהמות", אמרו לי כמה מההורים שילדיהם נעלמו, במלים כאלו או בוטות פחות. זו היתה כנראה גם דעתם של ישראלים רבים בשרשרת האחראים לטיפול בעולי תימן. אי אפשר להסביר אחרת את הזלזול הבוטה בהורים.

הניסיונות לטשטש את העקבות נעשו כלאחר יד: משרד הפנים ולשכות הגיוס של צה"ל המשיכו במשך שנים לשלוח להורים צווי גיוס והודעות לבוחר על שמות הילדים ה"מתים".

וחברה קדישא? גם כאן חוזרים על עצמם דפוסי הזלזול. ההורים שנשלחו מבתי החולים לחפש את ילדיהם בבתי הקברות, לא ראו תעודת פטירה ולא קבר. במקרים רבים, איש אף לא טרח לדווח לחברה קדישא על הצורך לטייח, וכשהגיעו ההורים אמרו להם "אין, מצטערים". כעבור שנים, כשהתחזק הלחץ הציבורי של יוצאי תימן לחשוף את פרטי הפרשה, נכתבו, פוסט מורטם, דוחות פטירה יומיים. ראיתי דפים רבים כאלה של חברה קדישא מראש העין, ובהם דיווח יום-יומי על מות ילדים. על פי דפים אלה, הילדים מתו בקצב ממוצע של חמישה-שישה ליום. מעניין ששיעור תמותה כזה לא עורר צעקה ציבורית.


לימים, בשל העניין התקופתי בפרשה, עודכנו גם ספרי חברה קדישא. רבים מהילדים המתים רשומים פתאום בספרים. אבל איפה הקברים? בבית הקברות סגולה בפתח תקווה יש אוטוסטרדת קברים ענקית. פלטות בטון ועליהן שמות. עזרא סירי, ששני אחיו נעלמו במחנה עין שמר, הלך אל בית הקברות הזה על פי האינפורמציה שאספה ועדת שלגי, ונמסרה לו רק על ידי ועדת החקירה הנוכחית. הקבר נמצא תחת פלטת בטון גדולה, השם כתוב בצבע בין עשרות שמות אחרים. למה ככה, שאל סירי את פקיד חברה קדישא. היה כאן שיטפון, אמר לו הפקיד.

אין תיאום בין הגרסאות האלה לבין המידע הפתוח לכל של מינהל האוכלוסין. משרד הפנים הוציא לאחרונה תעודת פטירה לאח של סירי שאמור להיות קבור בסגולה. תאריך המוות: 1950. סיבת המוות: דלקת ריאות. אבל על פי מינהל האוכלוסין, שהוא גוף של משרד הפנים, "עזב" האח המת ו"חדל להיות תושב" ב-1962.

שני מסלולים

במקביל למסלול שנגמר בקברים ללא שם, היה גם נתיב אחר, שהסתיים באימוץ. לאחרונה התגלה לוועדת החקירה כי ילדים רבים נשלחו מבית החולים רמב"ם, כמו מבתי חולים אחרים בארץ, אל בית הבראה בצפת. מוסד זה היה שייך לתנועת ויצ"ו העולמית, "דבר המעורר סימן קריאה", אמרה דרורה נחמני-רוט מפרקליטות המדינה, שהושאלה לוועדת החקירה. על פי עדויות של כמה מבאי בית ההבראה, שכנים, ספקים ועובדים שנותרו בחיים, לא היה כל קשר בין הילדים להוריהם. הורים תימנים לא הגיעו לבית ההבראה הזה.


לאן נעלמו הילדים שנשלחו אל המוסד הזה? לוועדה נאמר כי רבים מהם נפטרו. בבית הקברות בצפת אין זכר לילדים תימנים שמתו באותה תקופה. עדה אחת, שהיתה עובדת ניקיון במעון הילדים במעברת עין שמר, סיפרה לוועדה בישיבה שהתקיימה בדלתיים סגורות בבית המשפט בחדרה, שראתה בני זוג אמריקאים באים למעון הילדים להתעניין באימוץ. גם זה היה המסלול: מהאוהל למעון הילדים, מהמעון לבית החולים, ומשם לצפת - לבית ההבראה של ויצ"ו.

היה אז שוק של ילדי תימנים, כך מהעדויות שהולכות ומצטברות, אולי לא למטרות בצע. אנשים ידעו שקיימת האפשרות לקבל ילד ומי שהיו לו קשרים, מי שהכיר רופאים במחנות העולים, או הכיר עובדות של ויצ"ו, הצליח לאמץ. אז מה, עוזי משולם צודק? השאלה הזאת מטרידה ישראלים רבים המתעמתים עם העובדות. בדבר אחד אין ספק: לפעילותו הקיצונית של משולם היתה השפעה על הקמת הוועדה הממלכתית החוקרת עכשיו את היעלמם של "ילדי תימן". ותופעת עוזי משולם היא במידה רבה תולדה של אי האמון בממצאיהן של שתי הוועדות הקודמות שהוקמו לאותה מטרה.

השבוע הסכימו שתי נשים, שנולדו להורים יוצאי תימן ונלקחו מהם בשנים 1948-1950, לחשוף את סיפוריהן. אחת מהן אומצה דרך ויצ"ו, כפי שסיפרה לה אמה המאמצת. השנייה מספרת על רופא רחמן אחד ששמע על מצוקת הוריה וסידר להם ילדה מראש העין. לאב שחיפש את בתו במשך שנים נאמר על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי שהליך האימוץ היה חוקי. אולי.

עדינה, האחות שנעלמה: "לא ידעתי שנחטפתי. לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום"


האם יש עוד עשרות או מאות ילדים שאומצו באופן חוקי אחרי שנלקחו מהוריהם בדרכים לא חוקיות? לפני שבועיים נתן היועץ המשפטי לממשלה לוועדת החקירה ייפוי כוח לעיין באלפי תיקי אימוץ חסויים מהשנים ההן. אולי שם תימצא התשובה.

אמא נפלאה

 עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"
עדינה (מרים שוקר) בגיל 12, אז סיפרה לה אמה המאמצת את הסוד: "תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה"


לפגישה השנייה באותו יום עם עדינה הצטרפה אסתר מגיד, אחותה הביולוגית. הן יושבות זו ליד זו בחדר האורחים המרווח של מרים שוקר, שמה של עדינה לפני שנלקחה לאימוץ. על רקע החלון הרחב, השכונה הממורקת בחוץ ומסך הטלוויזיה הענקי, באמצע הסלון, אולי כהערה אירונית על סיפורי חיים שלפעמים הם פנטסטיים יותר מכל מה שהמצלמה עשויה להעלות על המסך. האחיות די דומות, ההתנהגות שונה. את אסתר קשה לעצור: על הפגישה לפני שמונה שנים היא עדיין מספרת בדמעות, התיאורים ציוריים, הלשון מלאת פתוס, הכל ניעור מחדש עם השיחה.

עדינה, האחות שנעלמה, מאופקת יותר. פה ושם היא ממתנת את המליצות. דווקא היא, קורבן החטיפה לפני שנים, נשמעת כמו מי שבאה לעטר את הסיפור הכואב הזה בהערות שוליים מפוכחות. כשנכנסתי לביתה בבוקר סיפרה לי מיד על הפגישה שלה עם אמה המאמצת בערב הקודם. האם הסכימה להחלטתה להיחשף, עודדה אותה. "אני חושבת שכל הפרשה הזאת היא לא רק עניין פרטי, ביני לביני, צריך לספר את הסיפור הזה, זה עניינו של כל עם ישראל. יש כאן פרק היסטורי נורא שצריך למסור הלאה. בגלל זה החלטנו, אמא ואני, שכדאי להיחשף. היא היתה כאן אתמול בערב".

לפני שלושה חודשים התראיינת פעמיים. זו לא היתה חשיפה?

"לא כלפי אמי המאמצת. עם שוש מדמוני מ'ידיעות' שוחחתי אצל עורך דין. הייתי מאוד מאופקת, חששתי לגלות פרטים אישיים. בראיון אצל שלי יחימוביץ' ברדיו ביקשתי שיעוותו לי את הקול".

למה בעצם?

"חששתי שאמי המאמצת תכיר את הקול. שמונה שנים מאז שגיליתי את משפחתי הביולוגית אני מנסה להגן עליה. היא אמי. היא היתה אמא נפלאה. הכי טובה שיש, חששתי שתיפגע. ורוצה המזל ואמא שלי מאזינה לשידור, ולמרות עיוות הקול מזהה אותי".

איך היא הגיבה?

"זה היה קשה, אבל היא אשה נפלאה. אתה צריך להבין, הסתרתי ממנה את התגלית שמונה שנים, מתוך דאגה. ולפתע היא מגלה שאני בקשר הדוק עם משפחתי השנייה.

לא קל. היא גידלה אותי. היא היתה אמי לכל דבר".

והיום?

"זה הסתדר נפלא. בגלל זה אני קוראת לכל המאומצים להיחשף, ולמצוא את משפחתם הביולוגית. לא כדי לעשות חשבון, להעניש מישהו, או להתנקם, חלילה וחס. אני קוראת למאומצים להיחשף בשביל שני הצדדים. העולם של ההורים הביולוגיים יתמלא כשייפגשו עם הילדים. זו מצווה. רק לשם המפגש, עזוב את כל השאר. החיים אחרים אחר כך, מלאים יותר".

מאיזו בחינה?

"מה זאת אומרת. היום גם לי יש משפחה. בתי בת השתים-עשרה גילתה את הסיפור רק לפני חודשיים. היא ביטאה את העניין הכי נכון: 'עכשיו יש לי בני דודים', אומרת לי הילדה. אחרי שגיליתי את משפחתי הביולוגית נוצר בינינו קשר מאוד הדוק, הייתי באה לבקר אותם עם בתי הקטנה, היא היתה משחקת עם בני הדודים כמו עם חברים. לא סיפרתי לה שאלה קרובי משפחה. חששתי מההתמודדות. יום אחד ביקרנו את אחי, ובתו הקטנה מספרת לבתי שאמא שלה מאומצת. היה צריך לטפל מיד בעניין".


איך הגיבה הבת?

"זה כל העניין. היא הגיבה בשמחה עצומה. המשפחה שלה הורחבה פתאום".

והבן?

"אצלו זה קצת שונה. הקשר שלו עם אבי המאמץ, הסבא שלו, היה עמוק מאוד. הקשר שלו עם משפחתי החדשה מאופק יותר. הוא מתייחס אליהם כמו אל חברים טובים, לא כמו אל משפחה. אגב, לבן ולבת הצעירה קראנו על שם הורי המאמצים".

אולי נחזור אלייך, הבת המאומצת שגילתה הורים ביולוגיים. איך זה השפיע על יחסך להורייך המאמצים?


"הכל השתנה. פתאום הבנתי מה עבר עליהם כל השנים. אמרתי לך, הם היו ההורים הכי נפלאים שיש. פתאום הרגשתי שאני צריכה לפצות אותם, לפנק אותם יותר, לגונן עליהם. הרבה הכרת טובה פתאומית והרבה אשם. שמונה שנים לא חשפתי לפני הורי המאמצים את משפחתי הביולוגית, בגלל רגשות אשם ובגידה. כשגיליתי את הורי הביולוגיים היה אבי המאמץ חולה מאוד, הוא נפטר לפני שנה, וחששתי שהתגלית תחמיר את מצבו".

לא כעסת עליהם?

"על הורי המאמצים? אפילו לא שמץ. גדלתי עם כעס קשה כנגד אמי הביולוגית שהפקירה אותי. לא הבנתי מעולם למה ואיך זה ייתכן. אמי המאמצת גילתה לי את הסוד כשהייתי בת שתים-עשרה. תאר לך, ילדה גדלה בידיעה שאמה הפקירה אותה. תאר לך מה זה עושה לנפש ולהתפתחות. אחרי שמצאתי את אמי הביולוגית נוכחתי שזה לא הסיפור. לא היה כאן שום סיפור הזנחה או הפקרה. היה כאן סיפור רמייה. וגם מהסיבה הזאת אני מציעה לכל המאומצים לנסות להיחשף, למצוא את המשפחות הביולוגיות, כדי לא לטפח כעס שאינו במקומו. הרי רוב הילדים לא הופקרו".

ואין בך שום כעס נגד ההורים המאמצים?

"חלילה, שום כעס. אמי תמיד טענה שלא עשתה דבר בלתי חוקי. הורי סיפרו לי שפירסמו מודעה באחד העיתונים על כוונתם לאמץ אותי, ובה הם מבקשים מכל מי שיש לו השגות לפנות אליהם".

מודעה בעיתון ב-1950, שעולים חדשים מתימן במעברת ראש העין אמורים לקרוא ולבטא את השגותיהם. יש כאן איזו היתממות, לא?


"אולי. אבל זה מה שאמרו להם לעשות".


מי אמר להם?


"אני לא יודעת בדיוק. הם גרו במושב צור משה. עובדי אדמה תמימים. אנשים טובים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם ולא הצליחו. ואז הלכו אל רופא אחד ביפו. הדוקטור סיפר להם ששמע על ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין".

זה מה שאמר? ילדה שנעזבה בבית חולים בראש העין?

"כן, על פי סיפורים שסיפרה לי אמא. הדוקטור היה המתווך. אמא לא הכירה אותו ישירות. זה כל מה שאני יודעת. לא ידעתי שנחטפתי, לא ידעתי שאבי הביולוגי, דוד שוקר, מחפש אותי כל השנים האלה. לא ידעתי כלום. יום אחד, לפני שמונה שנים, צילצלה אלי אלה בלס ממשרד הרווחה: 'יש לך אבא ויש לך אמא'. תאר לך".

והפגישה?

"מה הפגישה? תאר לך מה עברתי לפניה: ההלם. המחשבות. המחשבות לאחור. התמונות שאת מציירת לעצמך. כשהגעתי הייתי גוש קרח. ואז הגיע דוד. הוא דומה לי בחזות החיצונית והקרח הפשיר מיד. ואז שמעתי את הסיפור לראשונה. הוא חיפש שנים, לא הפסיק לחפש. קיבל צווי גיוס, הודעות של מרשם האוכלוסין, מה לא".

זמן קצר אחרי שהביאו הוריה המאמצים של טוביה ברקה הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים. השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת"


"הם באו לאסור את אמא", מצטרפת אחותה, אסתר מגיד, לשיחה. "אמא בכלל לא ידעה כלום. ההודעות נשלחו לאבא, והם הרי גרושים מאז ראש העין".


שמעתי על מקרה דומה ביקנעם. שם אסרו את האם, יונה עומיסי, כי חשבו שהיא הבת שצריכה להתגייס.

"אצלנו באו לאסור אותה, ואמא אומרת לנו, 'אתם רואים, היא חיה. היא בחיים. ידעתי שלא מתה. יש לי בת'".

גדלת בידיעה שיש לך עוד אחות?

"תמיד. אני זוכרת את אמא מאכילה אותנו ובוכה. 'אני מקווה', היא היתה אומרת לנו, 'שמישהו מאכיל את מרים כמו שאני מאכילה אתכם'. אלה הזיכרונות הראשונים שלי, אמא מתפללת בשביל מרים. אם אנחנו אוכלים - מתפללת שמישהו יאכיל אותה. אם קר - מתפללת שמישהו יכסה אותה".

מה קרה שם בראש העין? מה סיפרה לכם אמא?

"היא הגיעה לארץ בחודש החמישי להריונה. אחרי שילדה את מרים, במעברה בראש העין, לקחו את התינוקת למעון הילדים. אחרי זמן היא ובעלה, דוד - זה אבא של מרים, לא אבא שלי - נפרדו והיא הלכה להורים שלה במעברת עין שמר. פעם בשבוע היתה חוזרת לראש העין לבקר את הילדה במעון. ויום אחד באה ואמרו לה שנפטרה. איך נפטרה? מרים היתה בת עשרה חודשים, בריאה, מלאה, יפה. לא הראו לה קבר, לא נתנו לה תעודה. כלום. אמרו לה שהקבר רחוק מאוד, אי אפשר לנסוע. מה תעשה אמא? אשה תימנייה לבד, בלי בעל, מבוהלת".

מתי שמעתם שמרים מצאה אתכם?

"זה לא נודע לנו מיד. אחרי זמן באו אלינו מצד המשפחה של אבא של מרים ואמרו שמצאו אותה והיא מבקרת אותו ויש תמונות. אמא היתה אז בבית חולים. פחדתי לספר לה. אני לא ישנתי לילות. דיברתי עם אשתו של אביה, דוד שוקר, והיא לא כל כך פירגנה. אמרו לנו שהעניין בטיפולה של העובדת הסוציאלית, אלה בלס. היא המחליטה והיא בחוץ לארץ. תאר לך איך ציפינו שתחזור. זה לקח זמן. היו המון בירורים. היה צריך לוודא שמרים מסכימה לפגוש אותנו. ויום אחד מצאנו את עצמנו אצל העובדת הסוציאלית ממתינים לה. אחרי יותר מארבעים שנה.


"אלה בלס שאלה אותנו אם אנחנו זקוקים למים ואמרנו לה, לא, אנחנו חזקים. ואז אנחנו נכנסים ומרים מולנו, בשר ודם. היא היתה חזקה מאוד. אמא לא. היא התחילה לבכות ולרעוד בכל הגוף. התחלנו כולנו לבכות. רק יגאל אחי נשאר מאוד חזק ומאופק. טוב, הוא גבר, הוא מוכרח".

"אלה בלס השאירה את ההחלטה בידי", מספרת עדינה-מרים. "היתה לי הזכות לא להמשיך בקשר".

"היתה לה הזכות, אבל היא הזמינה אותנו מיד אליה הביתה", אומרת אסתר. "הגעתי הביתה אחרי הפגישה וכל האחיות מחכות בדלת לראות איך היה ואם מותר להן לנסוע מיד לבקר את מרים. מרים ביקשה קצת זמן להירגע. מאז אנחנו משפחה אחת. עוד מעט נכיר את האמא המאמצת. נשאר עכשיו למצוא את גיסתי נג'מה שנחטפה. יש לה נקודת חן גדולה על המותן. אולי הכתבה תעזור: נג'מה עם נקודת חן על המותן".

הילדה חיה

דוד שוקר, אביה של מרים, לא הפסיק לחפש אותה, מיום שנעלמה בראש העין. הוא שמע על כך כשהגיע למעון הילדים, שם אמרו לו שאשה אחת באה ולקחה אותה, והוא לתומו חשב שזו גרושתו שהעלימה אותה ממנו. לאחר שהתברר לו שהילדה לא נמצאת אצל אמה, החל לחפש אותה ברחבי הארץ.

בשנת 1968, כשהוקמה ועדת בהלול-מינקובסקי לחקור את גורלם של ילדי תימן הנעדרים, היא בדקה גם את תלונתו של דוד שוקר. הנה תשובתה של הוועדה לתלונתו (עמוד 51 בדו"ח הוועדה):


"א. בעניין התינוקת הנ"ל, מרים בת דוד שוקר, נעשתה חקירה ענפה ומייגעת אשר בסופה הביאה לגילוי הילדה שנעלמה. החקירה גילתה כי הילדה חיה ונמצאת היום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל.


"ב. בהתחשב בסודיות הממצאים, ובהתאם לחוק האימוץ, אין הוועדה רשאית לפרט בדו"ח זה את דרכי החקירה וממצאיה, עד אשר יוחלט על ידי הגורמים המוסמכים מה לעשות בעובדות שנתגלו. תיק החקירה, המכיל את כל המסמכים, יישאר בידי הוועדה עד להחלטה סופית"

סיפור מרים שוקר שהועלמה מהוריה בשנות ה- 50 ונמסרה למאמצים 
 



הייתי פקיד קטן

אברהם עובדיה היה מנהל מחנה העולים א' בראש העין, בשנת 1950. ב-1985 הופיע ספר זיכרונות שכתב, "נתיבות תימן וציון" (הוצאת "אפיקים", בחסות הוועד הכללי לקהילת התימנים בירושלים והמחלקה להשכלה גבוהה של ההסתדרות הכללית). בעמוד 170 כתב עובדיה: "באותם ימים שעבדתי במחנה א' נחטפו ילדים וילדות רבים, בני שנה ובני שישה חודשים, בני שבוע ושבועיים. היתה זו תמונה מזעזעת לראות הורים שמחפשים את ילדיהם, שנלקחו מהם בטענה שהם 'חולים ועלולים למות'. ואלה התמימים שהאמינו ליהודים 'טובי לב' הדואגים לבריאות ילדיהם, מסרו אותם מתוך אמון רב ולא עלה בדעתם שלא יזכו לראותם יותר.


"כנופייה זו היתה מאורגנת היטב. ברגע רדת העולים מן האווירון, ובעיקר בלילות, נוצרה בכוונה תחילה מהומה מדומה על ידי קבלני הנסיעות המובילים את העולים משדה התעופה למחנות יחד עם אנשי מגן-דוד-אדום ואחרים. האמהות התמימות מסרו את ילדיהן-יקיריהן בתקווה ובאמונה שיחזירום להן. ארגון זה כלל גורמים שונים: הרופא, האחות, הנהג והאיש שקנה את היצור המסכן. יום-יום היו באות הנשים האומללות, בוכות ומבכות את שומעיהן. כל אחת היתה צועקת: 'איה בני? איה בתי?' היו שהיתה זו לידתן הראשונה ועוד לא הספיקו להניק דיין. והאב היה צועק: 'איך יכול להיות שיהודים יחטפו ילדי יהודים?'.

טובה ברקה: "הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו"

"לעובדי המחנה לא היתה שום אפשרות ויכולת לעזור לאומללים האלה, משום שהדבר נעשה מחוץ למחנה, בדרך משדה התעופה למחנה. הנשים הגיעו בלי הילדים, ואלה שקיבלו את הילדים נעלמו עם שללם לבתיהם. זו היתה אחת הטרגדיות שהעיבו את שמחת הנגאלים והגואלים. רבות עשינו לפענח את התעלומה ולא עלה בידינו. וכשהיינו שואלים את נהגי מגן-דוד-אדום היו מושכים בכתפיהם וטוענים שאין להם מושג מכל העניין. גם מן המשטרה לא זכינו לעזרה, ואף הסוכנות היהודית היתה אדישה. גם מוסדות התאחדות התימנים, שייצגו את העדה כביכול, לא השיגו מאומה והעניין נשאר סתום עד היום הזה.

"לאור המצב הנ"ל קבענו שיטה לקבלת העולים שיגיעו משדה התעופה: עוד טרם ירדו מן המכוניות שאלנו אם ילדיהם איתם. עיכבנו את הנהגים עד שביררנו אם יש להם ילדים חולים ואיפה הם, בייחוד אלה שהיו מגיעים בלילה. וכשהוברר שהכל בסדר שחררנו את הנהג".


ביום שני השבוע שוחחתי עם המחבר.


בספרך, בעמוד 170, אתה מתאר תמונה מזעזעת. הורים מחפשים את ילדיהם שנלקחו מהם בטענה שהם חולים ועלולים למות. היית עד ראייה לכך?


"לא, לא, לא הייתי עד ראייה, שמעתי. היו באים לבכות אצלי. זו עדות שמיעה, אבל אני מאמין במה שתיארתי באמונה שלמה".

היית מנהל המחנה, מה עשית כששמעת את התלונות הללו?

"הייתי בן אדם קטן. כתבתי מכתבים לסוכנות ואף אחד לא ענה. מה יכולתי לעשות? הייתי פקיד קטן, מילאתי את חובתי המוסרית. יותר מזה לא יכולתי לעשות".

למי כתבת?

"כתבתי לאדם אחד, נחמד ואנושי. תן לי להיזכר בשם שלו. יש שכונה על שמו בחולון. יוספטל היה שמו. גיורא יוספטל".

כתבת מכתבים והוא לא ענה לך?

"אולי המכתבים לא הגיעו".

מה היה תפקידו של מנהל המחנה?

"לדאוג לניקיון ולסדר. לדאוג לחולים ולתינוקות, להביא אוכל. במחנה שלי לא היו קטטות ומלחמות".

מתי עלית ארצה?

"עליתי ארצה מתימן ב-1927 ואני בן 13".

הוזמנת להעיד בוועדת החקירה?

"לא. לא הוזמנתי".


זה היה כמו שוק - סיפור חטיפתה של לאה סעדיה


זמן קצר אחרי שהביאו אותה הוריה המאמצים הביתה, אובחן אצלה שיתוק ילדים.

השכנות בשיכון זעפו. "סידרו אותך, אמרו לאמא שלי. מה נתנו לך. מה זה ילדה חולה. תלכי תחזירי, תקחי אחרת. אבל אמא שלי אמרה להן, 'על מה אתן מדברות?

לקחתי אותה ומאז זו הילדה שלי, בטוב וברע. הילדה שלי. לו הייתי יולדת אותה, גם אז הייתי עוזבת אותה אם היתה חולה?'"


נראה לי שהיא היתה אמא נפלאה.

"גם אבא וגם אמא היו הורים טובים ומסורים. נתנו לי הכל. אהבה, טיפול. זה לא היה קל אז לטפל בילדה חולת שיתוק ילדים".

שמה היום טובה ברקה, מאומצת שהחליטה לחשוף את זהותה הנוכחית. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה בדירה צנועה בדרום תל אביב.

זה צעד אמיץ מאוד. מדוע החלטת להיחשף בשמך הנוכחי?

"להגיד את האמת, חשבתי הרבה עד שהעזתי. הגיע הזמן שיאמינו לסיפור הזה. זה קרה. אם כולם יסתתרו, מי יאמין לסיפור? אבל נכון, לא נוח להיחשף".

מתי נודע לך שאת מאומצת?


"בערך בגיל שתים-עשרה".


מי סיפר לך, אמך?


"לא, הדודה שלי. אולי לאמא לא היה אומץ, מי יודע".


אבל אחר כך שוחחת עם אמא שלך על האימוץ?


"כן. היא סיפרה שהיא לא יכלה ללדת, והיא ואבא הלכו לויצ"ו וביקשו לאמץ. אמרו להם, בסדר. מויצ"ו באו הביתה ודיברו אתם. בדקו כנראה אם הם מסוגלים לאמץ ילדה. אחר כך אמרו להם שזה בסדר. עברו את הבחינה".


מאיזה מוצא היו הורייך המאמצים?


"הם היו טורקים, אבל ותיקים בארץ".


סיפרו לך איך הגעת הביתה?


"אבא שלי ואמא שלי הלכו יום אחד לויצ"ו..."


לבית חולים, למעון ילדים, לאחת המעברות?


"לא יודעת. סיפרו לי שזה היה באזור תל אביב. הכניסו אותם לחדר גדול ואמרו להם, 'תבחרו. תקחו את מי שאתם רוצים'. אמא מספרת שזה היה כמו שוק, המון המון ילדים בוכים. אבא הסתובב והסתובב והסתובב ובסוף בחר בי. לקחו והלכו".


מתי החלטת לנסות לאתר את הורייך הביולוגיים?


"בפעם האחרונה לפני שמונה שנים".


בפעם האחרונה? ניסית כמה פעמים?


"כמה פעמים, אבל לבסוף התייאשתי".


אני לא מבין, היה תיק אימוץ?


"כן, היה. כשבאתי בפעם הראשונה לברר, הפקידה מצאה אותו מהר מאוד. זה מה שהיה חשוד בעיני".


כמה מהר?


"כמה דקות. הלכה והביאה אותו. כמה דקות. היא הסתכלה בתיק, אמרה לי שאמא שלי עלתה לבד מתימן ושאי אפשר לראות יותר, הכל בתיק מטושטש וקשה לקרוא. לא נתנה להביט בעצמי".


וחזרת עוד כמה פעמים?


"כן, כמה פעמים".


ובכל פעם סירבו לתת לך לעיין בתיק?


"כן. רק אמרו לי שאמי היתה ממוצא תימני, שעלתה לארץ לבד ב-1946. זה כבר נראה לי חשוד, איזה תימנייה עולה לבד לארץ".


וזהו? זה כל מה שסיפרו לך מהתיק?


"אמרו לי גם ששם אמא שלי היה מזל וששמי לפני האימוץ היה לאה סעדיה".


פגשת אי פעם את הורייך הביולוגיים?

"לא. אף פעם. וזה כואב לי מאוד".

לאה סעדיה, על פי צו בית משפט שנמצא בידי, אומצה על ידי יעקב ורבקה חסיד ב-21 בנובמבר 1948: "נוסף לכך הנני מצווה שהקטנה האמורה לאה סעדיה תכונה מכאן ואילך טובה חסיד, בתם של יעקב ורבקה חסיד, וכי פנקס רישום הלידות יתוקן בהתאם לכך".

החוק מתיר לפקיד הסעד לחשוף את תיק האימוץ בפני המאומץ. אם הוא מסרב לעשות זאת, המאומץ רשאי לערער על כך בבית המשפט. טובה ברקה לא ידעה זאת.